[heading style="1"]ואני תפילתי – עת רצון[/heading]
בפרשת התשובה (דברים ל יד) אומרת התורה "כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו". דברי התורה, וכן עניין התשובה האמור כאן, הם קרובים אליך, 'כי קרוב אליך הדבר מאוד''. בפיך ובלבבך לעשותו.
לב יודע מרת נפשו. כל אחד יודע עד כמה ניתן להעמיק בתשובה עד שתהא כראוי. לא-פעם נדרשת התאמצות והתעצמות-בכוחות-נפש כדי להגיע ל'גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד'. אמת, נכון הדבר שב'קבלה' אחת נכונה ואמתית יכולים לצאת בבת-אחת ממיצרי היצר ולעלות על דרך המלך. ובכל זאת, הכיצד זה שלפעמים חשים אנו בהתמודדויות כה קשות בזמן שהיה הדבר אמור להיות כה 'קרוב אלינו הדבר מאוד'.
המענה לכך מופיע בפסוק עצמו, המגדיר את קירבת הדברים אלינו 'בפיך ובלבבך לעשותו', שלכאורה היה אמור להיות הסדר קודם 'בלבבך' ואחר כך 'בפיך' שהרי הפה אמור להיות ביטוי ללב, ומדוע 'בפיך ובלבבך'. אלא דבר גדול למדנו כאן, שלפעמים צריך להקדים את ה'פיך' את כח הפה והתפילה, גם כאשר עדיין אין את ה'בלבבך'.
יש והאדם חש כי לבו אטום וסתום, לפעמים עלולה להתלוות אפילו הרגשת ריקנות וייאוש. אין את ההתלהבות בעבודת ה', המצברים מרוקנים לחלוטין. חושב לו האדם: הלואי, הלוואי היה לי חשק להתפלל, חשק לשוב אל ה', חשק להתעלות ולהתרומם מעט, ומה אעשה שאיני מרגיש כלום, אין לי אפילו את ההתחלה במה להיתפס.
יהודי יקר! בפיך. קרא אל ה', תתפלל, תתחיל בלי חשק ובלי רצון. נכון שבשלב זה אין לך את ה'בלבבך'. לא נורא, זה יבוא בהמשך. אדרבה, תבקש מאת מלך הרוצה בתשובה שיתן לך את הרצון ואת כוחות הנפש לשוב, והרי זה כמו 'תפילה קודם התפילה' – אתה מתפלל שיהיה לך רצון להתפלל. אתה רוצה לרצות. 'והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך', הגידו צדיקים כי לפעמים הדברים מונחים על הלב החתום והסגור, יום יבוא, יפתח הלב והכל יכנס פנימה. הוא, הקב"ה, יפתח לבנו, וישם בלבנו אהבתו ויראתו.
המשנה בברכות (תחילת פרק 'אין עומדין') מביאה "חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין", ומה היו עושים באותה שעה? פירשו צדיקים שבזמן הזה היו מתפללים על התפילה. זה כח התפילה. הכח לבקש על התפילה.
ובעזרת ה' נזכה להתפלל כראוי, ותקובל תפילתנו ברצון 'כי אתה שומע תפילת כל פה עמך ישראל ברחמים!'
אמן כן יהי רצון
פרץ מאיר
