פרשת חיי שרה

[heading style="1"]חבל על הזמן![/heading] מהמילים "שני חיי שרה" למדו חז"ל שכולם היו שווים לטובה. כלומר אם ניקח את כל מאה ועשרים ושבע שנים של שרה נמצא שכולם היו שווים לטובה לא חסר בהם מאומה, ניצול הזמן בצורה מקסימילית.
נתאר לעצמינו מעתה אדם שנמצא כי יש לו עוד יומיים בלבד לחיות, וביומיים אלה יכול לעשות כל העולה אל רוחו. סביר להניח שאנשים רבים היו מנצלים זמן זה להיפרד מיקיריהם, חלקם היו "סוגרים חובות", יש שהיו מנצלים לעשות חוויות והנאות שלא הספיקו לעשות בימי חייהם וכו'. אולם מעטים היו האנשים אשר יכלו לשבת חבוקי ידיים ולומר ברוך ה' אין לי מה לעשות יותר ממה שעשיתי עד כה. כל ימיי היו מנוצלים עד תום, ולא חסרתי מאומה ואף אין לי כל אכזבה על הזמן שחלף!
כזו היתה שרה כל ימיה היו מנוצלים לטובה ללא נפתל ועיקש. בהספד שנשא אברהם על שרה מבואר במדרש תנחומא הוא אמר את מזמור "אשת חיל". ושם בפסוק "ותשחק ליום אחרון", המסר היה ברור, יכולה שרה לצחוק ליום האחרון שכן כל ימיה היו שלמים לטובה וממילא לא חסרה דבר, היא יכלה לשחוק ליום האחרון שלא ביטלה את זמנה לריק.
במדרש מבואר כי בשעה שר"ע מסר שיעור נתנמנמו תלמידיו, ביקש ר"ע לעוררם, ושאל אותם מפני מה זכתה אסתר למלוך על מאה עשרים ושבע מדינות. וכשראה שאין להם תשובה, השיב: מפני ששרה חיה מאה עשרים ושבע שנים. ומבאר בעל חידושי הרי"ם כי ביקש ר"ע לעוררם עד כמה חשוב הזמן, הנה ימיה של שרה הקנו נכס עצום לזרע זרעה הלא היא אסתר, ולפי החשבון נמצא כי בכל שנה הקנתה שרה לאסתר עיר, ובכל חודש הקנתה לה מחוז, ובכל שבוע הקנתה לה כפר, ובכל יום הקנתה לה רחוב, ובכל שעה הקנתה לה דירה, ובכל דקה הקנתה לה בית. אם כן אמר להם ר"ע תנו דעתכם לא לבטל את זמנכם.

[heading style="1"]ניצול הזמן![/heading] הבה ונעשה חישוב מהיר עד כמה יקר הזמן:

נסה לחשוב שהבנק שלך פותח במבצע. בכל בוקר הוא מזכה את החשבון שלך בסכום של 86,400 ₪.
יש רק מגבלה אחת: הסכום נמצא בחשבון עד סוף היום, תוכל לעשות בו ככל העולה על לבך.
כסף שלא הוצאת במשך היום, יימחק בלילה.
עליך גם להתחייב שאינך רשאי לחסוך, לשמור, להלוות או לתת במתנה.
סביר להניח שהיית עושה מאמץ לנצל כל שקל, לא היית מותיר אף אגורה אחת. בוודאי היית יושב עם רשימות מסודרות, מתכנן לאן ילך כל שקל ומה תעשה עם כל פרוטה. היית מתאמץ להשקיע את הכסף במקומות הטובים ביותר, לא היית רוצה לקחת כל סיכון. בכל זאת, לך תדע מתי יסתיים המבצע…

יש בנק כזה, הוא קיים במציאות. כל מי שנושם חבר בבנק המיוחד הזה ושותף מלא בפעילות הבנקאית.
אלא שבבנק הזה לא נותנים לנו כסף, נותנים לנו משהו יקר הרבה יותר: "זמן"!
בכל בוקר כשעיניך נפתחות, אתה מזוכה אוטומטית ב-86,400 שניות המוענקות לך בלבד.
זמן יקר זה הוא שלך עד סוף היום, תוכל לעשות בו ככל העולה על לבך.
זמן שלא ניצלת לטובה במשך היום הולך לאיבוד.
היתרה אינה עוברת מיום ליום.
אם לא השתמשת במה שהיה בחשבון – ההפסד כולו שלך. לא ניתן למשוך כנגד המחר. מוכרחים לחיות בהווה, על חשבון הזמן שניתן לנו בכל יום.
חכם מה הוא עושה?
משקיע במיטב. מקדיש את זמנו לדברים החשובים באמת. הוא בודאי יכין סדר יום שיסייע לו לנצל את הזמן בצורה הטובה ביותר, הוא לא יחפש "לשרוף ת'זמן", להרוג אותו, או להעביר אותו סתם כך.
השעון מתקתק, שניה שתחלוף לא תחזור עוד לעולם. את השניה שעכשיו, אי אפשר לנצל מחר.
קצת מופשט מדי, לא מוגדר. בכל זאת השניות הן לא שקלים, אז מה אם הלכה לנו שניה, נשרפה דקה, אבדה שעה?!
אז מה?!
רוצים לקבל מושגים – בעולם שלנו, מה זה זמן, מה זה אומר, בבקשה:
כדי להבין מהו ערכה של שנה אחת – שאלו תלמיד שנשאר כיתה.
כדי להבין מהו ערכו של חודש אחד – שאלו אמא שילדה פג.
כדי להבין מהו ערכו של שבוע אחד – שאלו עורך עיתון שבועי.
כדי להבין מהו ערכה של שעה אחת – שאלו אוהבים המחכים לפגישה.
כדי להבין מהו ערכה של דקה אחת – שאלו אדם שהפסיד רכבת.
כדי להבין מהו ערכה של שניה אחת – שאלו אדם שניצל מתאונת דרכים.
כדי להבין מהו ערכה של אלפית השניה – שאלו ספורטאי שזכה במדליית זהב.

הזמן אינו ממתין לשום אדם. האתמול הוא היסטוריה, המחר אינו ידוע. היום הוא מתנה. לכן באנגלית קוראים לזמן ההווה: present – היום הוא מתנה.
אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו!
צריך לזכור שאדם שממילא את שנותיו יכול לומר על עצמו ותשחק ליום אחרון. יש לשעון דין של "רודף" הוא לאבד את חיינו! אשרי מי שמצליח למלאות את ימיו בתוכן עמוק.
ורק נשאלת השאלה כיצד ניתן לומר כי שרה מלאה את כל ימיה, וכי שרה לא היתה ילדה קטנה כמו כל הילדות האם גם בתור ילדה היא דאגה לכל דרגות הרוחניות הגבוהות.
ודאי שלא!
אלא משמעות הדבר היא, כמו שאמר פעם רב לתלמידיו: אין לכם שעה ביום שהיא או עבירה או מצוה. לפליאתם של תלמידיו הרי האדם ישן אדם אוכל ושותה וכו', כיצד אפשר לומר שזה או מצוה או עבירה. והשיב הרב: כאשר אדם אוכל שותה ואפ' מטייל וכל חפצו ומגמתו כדי שיהיה לו כח לעבוד את ה' טוב יותר ללמוד טוב יותר לעושת חסד טוב יותר, ממילא מקבל שכר אף על כל הדברים הטפלים, אבל כאשר הוא עושה פעולות אלה ע"מ לעשות אח"כ דברים בטלים, הרי שיקבל על פעולות אלו עבירה.
ישנם אנשים רבים אשר מייחסים לדברים בטלים במהלך שנות חייהם חשיבות עליונה, והאמת כי דברים אלה אין בה מאומה ביחס לעולם שכולו נצח, שם לא שווים כל התוארים וכל הדרגות שבני אדם מחשיבים כאן בזה העולם השפל, שם קונים בצורה אחרת לגמרי והיינו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו!
וכמשל:
הוא עמד בידים שלובות בקצה המגרש, מביט בנעליו החזקות שעברו "שנות כדור" רבות, ועדיין עומדות בחזקתן. ממאן היה להפרד מנעלי הספורט הנושנות והמוכרות, שכן סימן של מזל ראה בנעלים אלו, שהביאו עמן הצלחה כה רבה לרגליו.
עוד מעט קט, ויחל המשחק. הגמר העולמי. שבועות ארוכים של התמודדויות קדמו למשחק זה. כמובן, הרהר לעצמו, הכול בזכותי, הן לא לשווא קבלתי את תפקיד הקפטן. התרגשות אחזה בו כאשר מבחין באלפי הצופים שבאו לראות את המשחק.
שוב חזר והביט בנעליו בחיבה. עיניו היו נשואות קדימה אל השעה שאחרי… ראה בדמיונו כיצד ניגש לקבל את הגביע… חיוך קל הפציע על שפתיו, והוא הפליג במחשבותיו.
"מדוע אתה שקוע במחשבות, מדוע אתה מחייך? הן טרם נצחנו במשחק!" העיר לו אחד השחקנים.
"בוא נא אחרי ושמע את העתידות במו אוזניך, מפיו של מגלה העתידות".
הם הבחינו בחבריהם העומדים ומפצירים בו: "אמור נא, מה תהיינה תוצאות המשחק?" הלה הרהר קמעה, והשיב: "לא לשם כך נשלחתי".
"נשלחתי לגלות לקפטן את עתידו, להראות לו סרט מיומו האחרון עלי אדמות". הקפטן עמד נבהל, והלה הרגיעו: "אל דאגה, מדובר במאורע העתיד להתרחש בעוד חמישים וארבע שנים ושבעה עשר יום, רק רציתי להביא זאת לידיעתך".
בסרט נראה אדם בן תשעים מחובר לצינורות האכלה והנשמה, עיניו עצומות והוא בקושי נושם. סביבו בני משפחתו, בנים, נכדים ונינים, מנצלים את השקט הרפואי השורר מסביב ומתלחשים ביניהם: "הזקן הזה דווקא היה חביב, תמיד היה מספר סיפורים מימי טיכו על…"
הרופא מודיע בלחש: "זהו נגמר!" המכונות דוממות, הוא נפטר. בני המשפחה נראים בהלוויה, מכריזים בפאתוס: "זכרו לא יסוף מקרבנו לנצח!"
ההלוויה הסתיימה זה מכבר, האחים נפגשים בערב בדירה של הסב כדי לסגור עניינים טכניים. מחפשים בין החפצים, מתלוצצים בחשאי על עיתוני הספורט הרבים שאסף… "תאר לך, עד גיל 90 שמר הזקן את עיתוני התהילה על ה'גולים' שתקע…"
בלא מחשבה שנייה הם משליכים את כל עיתוני התהילה לפח האשפה. גם תעודות ההצטיינות העטופות בארבע עטיפות שונות מוצאות את דרכן לאשפה. ושם, בין העיתונים והמסמכים, מונח לו מבוייש הגביע החלוד, וסמוך לו הנעלים הבלויות שהבקיעו את השער. הסרט נגמר.
הקפטן, המום עדיין מן המראה, שאל: "נו, ומה עכשיו?"
"עכשיו לך לשחק!"
"ללכת לשחק?! עכשיו הרסת לי את החיים!"

רק אדם החי למען תכלית נעלה, יאירו מעשיו גם בפרספקטיבת הזמן.
שבת שלום!