[heading style="1"]רבקה אוהבת את עשיו, האמנם?[/heading]
התורה מציינת כי בשעה שרבקה חשה בצירים הולכים ומתגברים כל אימת שמתקרבת לבתי מדרש או מאידך לבית עבודה זרה, היא מחליטה ללכת לבית מדרשם של שם ועבר. הדבר די תמוה, שכן אישה שיש לה כאבים חזקים בהריון הולכת למיון, וא"כ מדוע בחרה רבקה ללכת דווקא לבית המדרש?!
בספרים הקדושים מבואר כי רבקה לקחה בחשבון את האפשרות שיש לה שני בנים, אמנם לא הבינה מדוע צריך לצאת ממנה בן צדיק ובן רשע. לשרה גם היו שני בנים אחד צדיק ואחד לא, אולם ישמעאל לא יצא ממנה אלא מהגר, ואילו משרה יצא רק יצחק, ולכן התפלאה מדוע ממנה יצא גם צדיק וגם רשע. ושם ביארו לה כי במהלך הדורות יהיו נפשות שירצו להיכנס תחת כנפי השכינה ולהתגייר ויצאו דווקא מזרעו של עשו, אבל מזרעו של ישמעאל לא יהיו גרים. ולכן אף היום שיש גרים מישמעאל אפשר שהם מזרעו של עשו, שיש בו ניצוץ טוב שהגיע מיצחק ורבקה.
והנה התורה מספרת כי יצחק אהב את עשיו ואילו רבקה אוהבת את יעקב. וכבר שאלו רבים כיצד יתכן שיצחק אהב את עשו וכי לא ידע על מעלליו ומעשיו. זה פלא גדול! לא צריך להרחיק נדוד, אם בתקופתו של האריז"ל, ידע האר"י לומר לכל אדם את חטאיו ומעשיו וגלגולו, ודאי וודאי שיצחק אבינו ידע, וא"כ מדוע בכ"ז אהב את עשיו? [בזוהר מבואר כי ה' העלים ממנו בגלל הברכה]. אין ספק כי יצחק אהב גם את יעקב אבל ראה כממשיך דרכו את עשיו [עי' ברמב"ן], וזו פליאה גדולה כאמור.
ומאידך רבקה אוהבת את יעקב, אבל לא מפורש בתורה מה היחס של רבקה לעשיו ומה היחס של עשו לרבקה. עיון בפסוקים מעלה נקודה למחשבה.
עשיו ידע לצוד את אביו בפיו ושאל שאלות של כיצד מעשרים את המלח והתבן וכדו', ובכל קריאה של אביו הוא לבש בגדי מלכות, ואמר רשב"ג שעד כמה שכיבד את אביו [רבן גמליאל] עדיין לא הגיע לאחד ממאה ממה שכיבד עשו את יצחק. ובנוסף אחר התרמית הקשה שחווה עשו מיעקב בברכות, אומר עשו בלבו "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי", כלו' עשו עם כל המידות הקשות שלו והדם החם שבוער בקרבו, ושבכל מקום הוא רוצה כאן ועכשיו, "הלעיטני מן האדום האדום הזה", בכל זאת מצליח לכבוש את כעסו לכבודו של אביו ולא עושה ליעקב מאומה. ויש לציין שעברו הרבה שנים עד שיצחק מת ובכל אותן שנים עשו נזהר לא לעשות ליעקב מאומה בשביל שלא לצער את יצחק אביו.
נמצא כי עשו כיבד את אביו לאין שיעור, אולם מאידך לא עשה כבוד כזה גם לאמו, הוא לא לבש בגדי מלכות שהיא קראה לו, לא היה גם אכפת לו כשימות אביו מיד "לחסל" את יעקב, ואף שאמו אוהבת את יעקב, כנראה שזה לא מה שהיה עומד בראש מעייניו! ואף שיגרם לה צער נורא, לא חשוב, היא כבר תתגבר על זה!
נמצאנו למדים על יחסו של עשו לרבקה, אולם ניתן ללמוד מן הפסוקים על היחס של רבקה לבנה עשו והוא דוקא להיפך.
הנה בסוף הפרשה כאשר נשלח יעקב לבית לבן, אומר הכתוב "לבן בן בתואל אחי רבקה אם יעקב ועשו". וברש"י שם במקום מפרש על אם יעקב ועשו – "איני יודע מה בא ללמדנו".
אבל ראיתי פי' נפלא בספר משפטי התורה, כי אפשר שרבקה למרות מעלליו של עשו, עדיין ראתה בו בנה לכל דבר ועניין, ולכן הכתוב קורא לה "אם יעקב ועשו". וכן כאשר לקחה את הבגדים כתוב ותיקח את בגדי החמודות בנה הגדול, כלו' מבחינתה הוא עדיין בנה ועדיין גדול. וכן כאשר שמעה על מזימתו של עשו להרוג את יעקב, אמר ליעקב "למה אשכל גם שניכם יום אחד". וזה תמוה, הרי אם הוא יהרוג יעקב את עשו מה כ"כ אכפת לה ממנו, אלא רואים שעדיין חשוב היה לה גם מיתתו ולכן אמרה למה אשכל גם שניכם יום אחד.
ונמצא מכאן מסר גדול בחינוך. פעמים שאחד מבני הבית אינו מתנהג כשורה ואינו הולך בתלם, ויש ספק אם לקרבו או להרחיקו. הגדר בזה תלוי במידה השפעתו של הילד, אם הוא משפיע על אחיו ואחיותיו הרי שצריך להרחיקו וכמו שעשתה שרה שהרחיקה את ישמעאל. אבל כאשר חי את חייו ולא משפיע לרעה על סביבתו, במצב כזה יש עניין לקרבו ולעודדו, ועל ידי כך אפשר שישתפר מצבו הרוחני לטובה. וכיון שעשו לא הפריע ליעקב, אלא יעקב היה ספון באהלה של תורה, ועשו היה בשדה, ואדרבא כאשר היה צריך ייעוץ היה ניגש לבית מדרשו של יעקב ליטול עצה, הרי שבכזה מצב ראוי לקרבו ולא להרחיקו!
יצחק ידע מן הסתם כמו רבקה על מעשיו של עשו, אולם ידע שהוא נולד עם תכונות מיוחדות, עם אופי חם מזג, וידע שיכול להוביל ולהנהיג, אך ראה כי סוטה מן הדרך הישרה, וחשב לעודדו ולקרבו, ויתכן שישנה על ידי כך את דרכו הנלוזה וישוב לדרך ה', ואו אז יעלו ויצופו כל תכונותיו הכבירות וינותבו לאפיקים הנכונים. ולכן גם רבקה כאמור נקטה באותה שיטה והכתוב מגדיר אותה עדיין "אם יעקב ועשו".
ויש לדעת כי כאשר אדם בעל תכונות אופי שליליות מקבל תמיכה נכונה הוא יכול להפוך מן הקצה אל הקצה ולהיות אדם אחר לגמרי. דוגמא לכך סיפר לי חבר כי בהיותו מרצה ומגשר, שמע פעם על שני סטודנטיות מתל אביב שהחליטו להקים פרויקט לשיקום ילדים קטנים ממשפחות פשע מוכרות, ועל ידי שיתנו להם חום ואהבה וכיווני חשיבה נכונים יתכן וילד זה שגדל לתוך תרבות חיים קשה, ישנה את אופיו ויעלה בדרך הישר והיושר.
ובאחד המקרים היה ילד בן שבע למשפחת פשע מוכרת, שהספיק לראות בשבע שנות חייו מה שלא ראה בוגר בגיל עשרים ושלושים! אביו רצח אדם – בעל למשפחה טובה, והשאיר אלמנה ומספר ילדים. אשת הנרצח תלתה בכל מקום אפשרי בבית את תמונות בעלה המנוח והמשיכה לנהל את חייה. ידידי מספר כי הוא בא לביתה של אותה אשה והציעה לה כי הוא חושב על רעיון שכדאי לשקם את הילד בנו של הרוצח על מנת שלא יגדל לתוך משפחה שכולה פשע אחד גדול. ולכן חשב שאם הוא יבוא לביתה ויעזור בצרכי הבית, יתכן וכשיראה בית נורמטיבי וגם יחוש מה אביו עולל, יתכן ויבחר בדרך הטוב ויעזוב את דרך משפחתו.
אשת הנרצח שמעה את בקשתו, וביקשה ממנו לעזוב את ביתה לאלתר. הוא הזדרז לצאת אבל לא לפני שהשאיר שם כרטיס ביקור. היא התקשרה אליו ואמרה לו: כיצד אתה מעלה בדעתך מחשבה כזו בכלל? הם שוחחו, ושוב היה ביניהם כמה שיחות, ולבסוף היא הסכימה שיגיע לחצי שעה, אבל ברגע שהיא תרגיש משהו חריג, הוא מיד עוזב את הבית!
הילד הגיע כשהוא חמור סבר וחיוור, הוא ראה את כל התמונות התלויות בבית וידע כי אביו רצח את האיש בתמונה. האווירה הייתה די מתוחה, אולם מיד התעשת ושאל במה הוא יכול לעזור? אמרה לו האשה לקפל כביסה, וקצת כלים וכדו', וכך לאחר זמן ומספר מפגשים, נוצר קשר חם ואוהד בין המשפחה לבין הנער, וקשר זה נמשך במשך שש שנים, הילד גדל והפך להיות בחור מוצלח, היחידי מכל אותן משפחת פשע שיצא נורמאלי ללא סימפטומי רשע ופשע.
כמו כן סיפר כי היה בהרצאה בכלא נווה תרצה [המיועד לנשים] ושם החליט לדבר לפני חנוכה בנושא חנוכה, הוא סיפר על חשמונאים ועל היוונים וביאר וסיפר וביאר. והוא שם לב כי במשך כל ההרצאה הייתה שם אשה אחת שהתייפחה מבכי. הוא לא הבין מדוע היא כ"כ בוכה, מה הוא כבר אמר, כל ההרצאה הייתה הרצאה אינפורמטיבית גרידא. הוא שאל אותה בסיום ההרצאה על מה כל הסערה. והיא סיפרה שהיא רואת חשבון במקצועה והיא עשתה תאונת פגע וברח, והילד שנפגע דימם עד שנפטר. לאחר כל המשפטים והדיונים היא "קיבלה" חמש שנים בפועל בכלא. היא טוענת עדיין לחפותה וכו' אבל בינתיים זהו המצב. היא נמצאת בין חברת נשים מהחברה הירודה ביותר, והיא כל כך לא שייכת! היא ניסתה להתאבד ולכן היא גם נמצאת בסיכון ובמשמרת טובה יותר.
אמר לה הרב: יש לה חברה לחדר? והיא השיבה בחיוב. והוא שאל מאיזה רמה היא? והיא השיבה מהדיוטא התחתונה. אמר לה הרב: אני מציע לך לקחת אותה בתור פרויקט לשקם אותה. את גדלת בבית חם בבית טוב וראית כיצד משפחה נורמלית מתפקדת, אולם היא לא יודעת איכות חיים מה היא, ולכן חשוב שאת תשקמי אותה, וממילא זה יעזור לה בנפש פנימה. ואכן אחר מספר חודשים הוא הגיע שוב וראה משקמת ומשתקמת, שהמשקמת הייתה גם משתקמת!
יצחק ורבקה ראו בעשיו כוחות נפש מיוחדים, אולם סברו שעם היחס הנכון אפשר ועשו יתהפך לטובה ויהיה מיוחד בדורו. ולכן יצחק אהב את עשיו ורבקה עדיין ראתה את עצמה כאם יעקב ועשו!
[heading style="1"]שורש פורה ראש ולענה![/heading]
חז"ל מלמדים אותנו כי כאשר חזר עשו מן השדה והוא עיף, באותו היום עבר על חמש עבירות, בא על נערה המאורסה, הרג את הנפש, כפר בעיקר, כפר בתחיית המתים וביזה את הבכורה. כל העבירות הנ"ל נלמדות כמובן מפסוקים.
ובכן לו היה מתבקש מי מאיתנו להבליט רק עבירה אחת מכל אותן עבירות, הרי שבודאי היינו בוחרים כופר בעיקר, או רציחה וכדו'. ומן הסתם היינו מדרגים במקום החמישי את ביזוי הבכורה. ואילו התורה בחרה דווקא להדגיש מכל אותן עבירות "ויבז עשו את הבכורה". והדבר צריך ביאור.
במושכל ראשון יש לדעת כי התורה לעולם לא מדברת על הסימפטומים אלא על השורש. כלו' תמיד יש פגם שורשי אחד שממנו מסתעפים תכונות ופגמים רבים. דוגמא לדבר, אם היינו שומעים על אדם שיש לו חבורות בגופו ולשם כך על פי עצת רופאיו שוחט בכל בוקר וערב מאה וחמישים תינוקות ורוחץ בדמם! הוא לא מסתפק בזה ואף משתמש בגופותיהן לשם לבנים בבניית בניניו. מן הסתם היינו מגדירים אותו כרודן, אכזר, עריץ, חית אדם וכו'. אולם התורה בחרה להדגיש אותו בצורה קצת שונה "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף". זהו, זה הכל!? אשר לא ידע את יוסף!?
אלא ודאי שהוא אכזר וכו' אבל השורש שהביא אותו לכל אותם מעשים היה שכפר בטובתו של חבירו, שכל הכופר בטובתו של חבירו לבסוף כופר בטובתו של מקום "מי ה' אשר אשמע בקולו"? יוסף הצליח בעצתו ובניהולו להציל את כל מצרים מחרפת רעב, החיה עם רב, וגרם למצרים להיות אחרי שנות הרעב למעצמה הגדולה בעולם! ולבסוף מגיע מלך שפשוט מתעלם מכל זה ולא ידע את יוסף! אחד כזה שיודע לכפור בטובתו של חבירו לבסוף יכול בנקל להגיע גם לרציחה ולכל מידה רעה. לא איכפת לו מאף אחד איכפת לו רק מעצמו ותו לא.
כאמור התורה תמיד מחפשת היכן השורש. ולכן הורגים בן סורר ומורה מפני שאם זולל וסובא והגיע למצב שאיננו שומע בקול אביו ואמו וכו' הרי שהגיע לנקודת "אל חזור" ולכן מוטב שימות זכאי ולא חייב כי בודאי שיגיע לבסוף ללסטם את הבריות.
עשו בחר לבזות את הבכורה, הביזיון הזה גרם לא לבוז לכל דבר יקר ערך והמציאות, וממילא כשרואה רק תאוותיו ורצונותיו כאן ועכשיו "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה", ממילא יכול להגיע גם לצוד נשים מתחת ידי בעליהם, לבוא על נערה המאורסה להרוג את הנפש וכו'.
[heading style="1"]בזוי בן בזוי![/heading]
ובמדרש מבואר כי המן בשעה שנאמר עליו "ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו", יצאה בת קול משמיים ואמרה בזוי בן בזוי או מבוזה בן מבוזה [לגירסא אחרת]. כלו' המן שנאמר עליו ויבז בעיניו, ואביו עשו שאמרו עליו ויבז את הבכורה.
ונשאלת השאלה הרי היה מתאים יותר לכתוב מבזה בן מבזה, שכן שניהם ביזו ולא התבזו. ונעמוד על כך בהמשך.
הנה מצאנו כי בשעה שהביא ראובן דודאים מן השדה, שכידוע היתה להם תכונה של פוריות [ומי שהיה נוטלן היה מת, לפי שהם נותנים חיים ולוקחים כנגד חיים, וראובן התחכם לקושרם אל זנב החמור, החמור מת והוא נטלם, ובאותו ערב התעברה לאה מיששכר, וזהו שאמרו יששכר – חמור גרם]. ראתה רחל את הדודאים אצל ראובן והיא פנתה אל אחותה בבקשה תני נא לי מדודאי בנך, ואחר דין ודברים ויתרה רחל על משכבה עם הצדיק לטובת אחותה על מנת לקבל את הדודאים. באותה שעה אמרו משמיים, לפי שזלזלה במשכב הצדיק לפיכך לא תזכה להיקבר עמו במערת המכפלה!
והדבר נורא למתבונן, עד כמה דקדוק הדין, היא זלזלה, לפיכך לא תזכה להיקבר עמו! עד כמה חמור נושא הזלזול.
דוגמא נוספת, מצינו אצל דוד שבשעה ששאול בא להסך את רגליו במערה שבה היה דוד ואנשיו. אמרו גבורי דוד לדוד שיפגע בו למוות, שכן הבא להורגך השכם להורגו. אולם דוד סירב "חלילה לי מלשלוח יד במשיח ה'". ואחר שביקשו הם לפגוע בו, סירב בתוקף, רק זאת עשה, ניגש בלט וחתך את כנף מעילו [אח"כ נצטער על כך, שכן ביטל אותו ממצות ציצית]. כאשר הרחיק שאול ללכת הראה דוד לשאול כי יכל להורגו ונמנע מכך! והנה לאחר שנים רבות "ויהי כי זקן דוד ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו"! וכל זה למה? הוא זלזל בבגדים לפיכך הבגדים לא יחממו אותו. עד כמה נורא ענין הזלזול!
מצינו דוגמא נוספת ביששכר כפר ברקאי אשר היה כהן גדול ונהג לשמש בעבודה בכפפות מחמת שהיה איסטניס גדול. ויהי לימים המלך והמלכה בעת סעודתן החלו להתווכח איזה בשר טעים יותר. המלך טען כי בשר הגדי ואילו המלכה טענה, בשר הכבש. אמרו מי יוכיח בנינו, יששכר מכפר ברקאי שהוא מקריב המון קרבנות והכהנים אוכלים הרבה בשר. קראו לו, והוא השיב בזלזול עם ידו כי ודאי שבשר הכבש, שכן אם ה' ציוה להביא בכל יום שני כבשים את הכבש האחד תעשו בבוקר ואת הכבש וכו', אזי ודאי הכבש טוב יותר!
המלך, שלא מצא חן בעיניו התנועה המזלזלת שעשה עם היד, ציוה לקטוע את ידו הימינית. יששכר נתן שוחד "לחותך האיברים" על מנת שיחתוך לו את ידו השמאלית. לאחר זמן כאשר הרגיש בזה המלך ציוה לכרות אף את ידו הימנית. ואמרו שם בריך רחמנא שנפרע ליששכר כפר ברקאי בחייו, ולא לאחר מותו. נמצאנו למדים עד כמה חמור ענין הזלזול, ועל העונש החמור שאפשר ויגרם ממנו.
עוד אמרו, כי לא ידעו חכמים ונביאים על מה אבדה הארץ עד שהקב"ה בעצמו גילה כי לא בירכו בתורה תחילה. והדבר היה מאוד תמוה שכן למדו תורה ובירכו בתורה, ואדרבא היה בעוכרן מעשים רעים כמו גילוי עריות ושפכיות דמים וע"ז, ומדוע דוקא ענין ברכות התורה נתפס כחמור יותר. אלא כידוע התורה מגינה ומצילה על לומדיה, אולם זה כאשר אדם יודע ערכה של תורה מהו, אבל הם שזלזלו בתורה בזה שהם לא טרחו לברך עליה שלא היתה חשובה בעיניהם אלא כעין חכמה, לפיכך לא הגינה עליהם והיא זו שכביכול בגינה הגיע החרבן! נורא למתבונן!
עשו זלזל בבכורה, והתורה ראתה בזה שורש פורה ראש ולענה, מזלזול זה ניתן להגיע לכל התוכנות הרעות למרות שהוא נראה דבר פעוט. ולכן אמרו אצל המן "בזוי בן בזוי", כלו' מן שמבזה אחרים הרי הוא מבוזה בעצמו, שכן מי הוא שיבזה אחרים, ועל כרחך שהוא מבוזה בעצמו.
