[heading style="1"]אל יתהלל הגבור בגבורתו[/heading]
"כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים הנה ערשו ערש ברזל הלא היא ברבת בני עמון תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה באמת איש".
התורה קדושה האריכה לתאר את גבורתו ועוצמתו של עוג מלך הבשן, "הנה ערשו ערש ברזל" – פירש הרשב"ם, "עריסתו", כשהיה תינוק היתה עשויה מברזל ולא מעץ, כיון שהיה חזק מאד ובהשתטחו היה משבר ערש מעץ, ולכך עשאוהו של ברזל, ואם רצונך לראות את העריסה ההיא "הלא היא ברבת בני עמון" בעיר שגדל שם עוג בקטנותו למזכרת, "תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה", ולא באמות של תינוק אלא "באמת איש" כלו' כשהיה תינוק היה בגודל תשע אמות של עוג כשהגדיל והיה לאיש.
והאיש הגבור הזה אשר כגובה ארזים גבהו, וחסון הוא כאלונים – ויתן ה' אלוקינו בידנו גם את עוג מלך הבשן" [ג', ג'], ואמרו חז"ל [ברכות נ"ד:] שמשה רבינו הרגו. גובהו של משה עשר אמות, הפטיש שהרגו בו עשר אמות וקפץ עשר אמות, ס"ה שלושים אמה מהקרקע, והגיע עד קרסולו והרגו. והיה על ראשו הר של שלושים פרסאות שעקר והביא אותו להפילו על בני ישראל, ובאו נמלים ועשו בו חור ונכנס בתוך ראשו ובא להוציאו, נעשה נס ושיניו התארכו ונכנסו בתוך ההר ולא יכל היה לרומם את ההר מפני שיניו התקועים בו.
[heading style="1"]"לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה"[/heading]
והנה שלמה המלך אמר [קהלת ט', י"א], "שבתי וראיתי תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עושר וגם לא ליודעים חן כי עת ופגע יקרה את כולם"
ופירשו במדרש לא לקלים המרוץ – לא עמדה לעשהאל קלותו משהגיע עת פקודתו, שעשאל היה קל רגלים שנאמר [ש"ב ב'] ועשהאל קל ברגליו כאחד הצביים וגו', ומה היה קלותו, שהיה רץ על ראשי השבלים ולא היו משתברין. אתמול – "ועשהאל קל ברגליו", והיום "ויכהו אבנר באחרי החנית" וכו'.
ולא לגבורים המלחמה – אבנר ,דכתיב [ש"א כ"ו, ט"ו] "הלא איש אתה ומי כמוך בישראל וגו', דאמר ר' יוסי משום ר' יוחנן נוח לו לאדם להזיז כותל בנוי שש אמות בעובי מלהזיז רגלו אחת של אבנר. ובחידושי הרד"ל כותב: במגן אבות להרשב"ץ הביא בשם בן סירא, שכשנכנס דוד למערה של שאול היו כולם ישנים. נכנס בין שוקיו של אבנר, ואבנר הקריב שוק אל ירך ונשאר דוד עצור שם, וכל גבוריו לא היו יכולים להפריד שוקיו של אבנר, עד שזימן הקב"ה פרעוש ועקצו והרחיב צעדיו ונמלט דוד. ואותו אבנר החזק, ביום פקודתו נאמר [ש"ב ג' ל"ג], "הכמות נבל ימות אבנר".
"וגם לא לחכמים לחם" – זה שלמה, שנאמר על ימיו הטובים [מ"א ה', ב'] והיה לחם שלמה ליום אחד שלושים כור סולת ושישים כור קמח, עשרה בקר בריאים ועשרים בקר רעי ומאה צאן לבד מאיל וצבי ויחמור וברבורים אבוסים. ואמר רבי יוחנן וכן בכל יום ויום. ואלף נשים היו לשלמה וכל אשה ואשה עושה לו סעודה כסבורה שהוא סועד אצלה. והיום – "וזה היה חלקי מכל עמלי" י"א נשאר לו כד של חרס לשתות בו, וי"א מקלו לסמוך בו, וי"א חגור שקושרים על המתנים או טלית להתכסות בו.
"וגם לא לנבונים עושר" – זה איוב, שנאמר עליו ויהי מקנהו שבעת אלפי צאן ושלשת אלפי גמלים וחמש מאות צמד בקר וחמש מאות אתונות ועובדה רבה מאד, ומקנהו פרץ בארץ" אמר ר' יוסי בר חנינא פרץ גדרו של עולם, בכל מקום מנהגו של עולם זאבים הורגים את העיזים, ברם, אצל איוב העיזים הורגים את הזאבים. והיום – "חנוני חנוני אתם רעי כי יד אלוה נגעה בי" כמו העני המבקש לחם כמו שכתבו תחנונים יבקש רש. "וגם לא ליודעים חן" – זה יהושע.
[heading style="1"]לחטוף ממון![/heading]
וניתן לקשר בין שתי הפרשיות לענין הממון, פרשת שבוע שעבר מטות מסעי, ופרשת דברים.
ומקנה רב היה לבני גד וגו' ו' החיבור מלמדת לדעת חלק מהמפרשים כי כל מלחמת מדין והעושר הגדול היה בכדי שבני גד ובני ראובן יתעשרו. ואכן הם שהיו גבורים גדולים וגם יצאו למלחמה ראשונים זכו לקחת חלק נכבד מכל רכוש זה. ולדעת הכלי יקר בני גד לקחו כמות גדולה מאד של בהמות וצאן ובני ראובן לקחו איכות גדולה יותר, ולכן הפס' חילק וכתב ומקנה רב היה לבני גד ולבני ראובן עצום מאד. כלו' לבני ראובן היה עצום כלו' באיכות.
ובמדרש אמרו שיש ג' דברים שמי שיש לו אותם יש לו הכל, והם: חכמה, עושר, וחוזק. במה דברים אמרים כאשר דברים אלו הם מתנת שמיים, אבל כאשר אדם חוטפם אין נשאר מהם מאומה. שני חכמים היו בעולם, אחיתופל ובלעם ולא נשאר מהם כלום, שני גיבורים היו בעולם, שמשון וגלית, שני עשירים היו בעולם קרח והמן וכו'.
והדברים מפליאים כיצד יתכן לחטוף חכמה או עושר או גבורה, הרי אלו מתנות שמיים, אדם נולד אם יכולות מיוחדות שאין לזולתו. ואמרו בגמ' שעל אותה טיפה שאדם נוצר ממנה נגזר עליו באותה שעה אם יהיה חכם גיבור או עשיר, ואילו ירא שמיים לא מחליטים עליו משום שהכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים. הרי שעל חכמה ועושר וגבורה כבר מחליטים מראש על כל אדם מה יהא עליו. וא"כ כיצד ניתן לחטוף עושר.
אלא הביאור בזה, כאשר אדם מקבל מתנת שמיים וסבור שכוחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה ממילא מהשמיים גוזרים לקחת לו אותה מתנה שקיבל, וזה נקרא "לחטוף". בני גד ובני ראובן חז"ל מלמדים שרצו לחטוף את מה שניתן להם. עד לפני זמן קצר לא היו משופעים בעושר ונכסים, וה' נתן את מדין בידם על מנת שיתעשרו ובמקום להוקיר על כך הודאה לה', הם מייחסים זאת לעצמם ולכן באה התביעה עליהם. דבר זה נלמד מתוך הפסוקים כדלהלן, ומתוך אותו דיאלוג בינם לבין משה נתן להבין מדוע קצף עליהם משה וחמתו בערה בו.
הנה בני ובני ראובן אחר שמשה מוכיח אותם הם ניגשים קרוב אל משה ואומרים לו: "גדרת צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו. ואנחנו נחלץ חשים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאנם אל מקומם וישב טפנו בערי המבצר מפני ישבי הארץ. לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו. כי לא ננחל אתם מעבר לירדן והלאה כי באה נחלתנו אלינו מעבר הירדן מזרחה".
יותר טוב מזה א"א לבקש, הם ילכו לפני כולם וילחמו בחזית וגם אחר כל הכיבוש לא יחזרו לא עירם ואל שער מקומם עד אשר יראו בעיניהם שכולם קיבלו נחלתם.
אולם משה שוב מתריס כנגדם ובצדק. כיצד זה אתם תולים כל יכולתכם בעצמכם ובכוחכם. ראשית זה שהקדימו את צאנם לטפם, מלמד שממונם חביב עליהם יותר מגופם, ואדם שממונו חביב עליו מגופו לא ניתן להאמינו. ושנית הם מדברים שלשה פסוקים ולא מזכירים אפ' פעם אחת את ה', הכל תולים בכוחם. גדרת צאן נבנה וכו' ואנחנו נחלץ וכו' עד אשר הביאנם וכו'
ולכן משה מיד משיב להם: ויאמר אליהם משה אם תעשון את הדבר הזה אם תחלצו לפני ה' למלחמה: ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה' עד הורישו את איביו מפניו: ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשבו והייתם נקים מ-ה' ומישראל והיתה הארץ הזאת לכם לאחזה לפני ה': ואם לא תעשון כן הנה חטאתם לה' ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם: בנו לכם ערים לטפכם וגדרת לצנאכם והיצא מפיכם תעשו:
הרי שהזכיר להם משה לכל אורך הדרך את טעותם שהיא חוסר הזכרת ה' בכל יכולתם, ולבסוף גם מציין ענין הקדמת הטף והצאן. ולכן הם מיד מתקנים את טעותם ואומרים: "ויאמר בני גד ובני ראובן אל משה לאמר עבדיך יעשו כאשר אדני מצוה: טפנו נשינו מקננו וכל בהמתנו יהיו שם בערי הגלעד" – הרי שהקדימו הטף לצאן, "ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' למלחמה כאשר אדני דבר".
הרי לנו מציאות של לחטוף עושר, ולכן משה מוכיחם וחוזר על דבריהם עד שמתקן מחשבתם וחוזרים בהם.
ואמנם ישנם אנשים אשר לא רק שלא חוטפים עושר אלא אדרבא גם כשמגיע לפתחם אם דוחים אותו בשביל זולתם.
ושמעתי מעשה על סבו של הרב גרוסמן רבה של מגדל העמק, כי היה ידוע כמי שמהדר באופן נפלא אחר מצות השבת. ופעם כשפרנסתו היתה דחוקה נאלץ לחתת רגליו לחול דרך אוניה בתקוה למצוא מסור לצרותיו צרות הפרנסה. ובהיותו בספינה כשהגיע שבת קודש היה אחוז כל כולו בשיח סוד שרפי קודש בדביקות עילאית ובשמחה גדולה. היה שם יהודי נוסף העונה על השם רוטשילד אשר כידוע היה עשיר מופלג, אשר עקב בדריכות אחר כל הליכותיו של הרב. במוצ"ש הוא ניגש אליו ואמר לו שמאד התפעל מעבודת ה' שלו, והוא כאדם עשיר רוצה להטיב עמו, ולכן יבקש בקשה אחת והוא מתחייב למלא את מבוקשו.
באותה שעה יכל הרב לפתור את כל נסיעתו ולחזור חזרה אל ביתו כאשר שלל בכיסו, שכן יכל לבקש די מחסורו והלה היה ממלא את מבוקשו. אולם באותה שעה נזכר שקודם צאתו פנה אליו אחיו אשר היה מתגורר באחת הישובים בגליל ופנה אליו בפניה נרגשת כי מגפה פרצה בישובם ובישובים הסמוכים, ואין להם מספיק רופאים ואחיות ותרופות, ולכן כאשר מסתובב בחול אצל גבירים ונדיבים, ישלח יחשוב גם עליהם, וכל דולר יתקבל בברכה.
פנה הרב אל רוטשילד וסיפר לו על מצוקת אחיו ובני הישוב בו הוא מתגורר, וביקש ממנו לשלוח סיוע רפואי בעבורם. לאחר מספר שבועות קיבל הרב מכתב מאחיו, בו הוא מציין כי בדרך נס הגיע לא ישובם ציוד רפואי ותרופות וכל הנלוה, ומספרים שכנראה רוטשילד עומד מאחרי סיוע זה, וכל בני המושב התראו וחזרו לאיתם הראשון ואף הישובים הסמוכים נהנו מהטבה זו. ולכן הוא מציין לאחיו כי אין צורך שיטרך בחו"ל בעבורם מפני שכבר "הסתדרו" לבד, יהי לך אחי אשר לך, סיים.
שמח הרב בכפל כפליים, אחד על שזכה לוותר על פרנסתו לצורך הצלת הזולת. ועוד על שאף אחד לא יודע מכך!
הרי לך אדם שלא רק שלא חוטף עושר אלא אף כשהעושר מתגלל אל פתחו, דוחה אותו בשתי ידיו למען עזרת הזולת.
שבת שלום!
נכתב ע"י הרה"ג אלדד סבג
ראש כולל אחה"צ "מאור שמחה"
