אנו עומדים לאחר הימים הנפלאים של תשרי חודש בו זכינו להיות 'מסובבים במצוות'. עדיין שפתותינו מרחשות את תפילות הימים הנוראים, עדיין רגש הקדושה בפינו. קשה עלינו הפרידה מימים אהובים אלו.
בראש השנה תקענו בשופר; ביום הכיפורים היינו בצום; בחג הסוכות ישבנו בסוכה ונטלנו את ארבעת המינים. הגיע ובא החג האחרון – שמיני עצרת, החג המסמל את הפרידה מחודש החגים, והטעם של החג הזה אמור להישאר בפינו להמשך. עתה, עם החזרה לימי השגרה, הבה נתבונן, בטעם הטוב שהיה מנת חלקנו ביום נעלה זה, וננסה לקחת ממנו צידה לדרך, להמשיך את האור הגדול לכל השנה כולה.
החג האחרון נקרא "עצרת", שמשמעותו עצירה מכל מלאכה. איננו מצווים בו על מצוה מיוחדת, רק עצירה ממלאכה ושמחה עם הקדוש ברוך הוא. בסיומם של הימים הנעלים, אומר הקב"ה לישראל 'כעת אני רוצה לשמוח עם בני ישראל לבדם'. "משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו 'עשו לי סעודה גדולה', ליום אחרון אמר לאוהבו 'עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך' ".
אבל מלבד זאת יש לנו מנהג ישראל תורה, לעשות ביום זה שמחה עצומה הנקראת:
שמחת תורה!!!
ביום נעלה זה, לוקחים אנו את הספר תורה, רוקדים ושמחים איתו, ומראים לקב"ה שאין לנו אלא ד' אמות של תורה והלכה. בזאת אנו מראים כי התורה היא חיינו והיא מלווה אותנו בכל עת ובכל מצב. היא התורה שבה ברא הקב"ה את העולם, והיא התורה המאירה לנו בכל מצב ובכל מקום.
ואמנם עשיית 'שמחת תורה' בשמיני עצרת היא מנהג ואינה הלכה או מצוה מן התורה, ואולי זה הרמז כי 'מנהג' הוא דבר שמגיע מצד עם ישראל, ובזה אנו מראים לקב"ה את נכונותנו ורצוננו והשתוקקותנו לדבוק בלימוד התורה.
זוהי הצידה לדרך אותה ניקח עימנו באמתחתנו בצאתנו מחודש החגים – להישאר עם התורה. ומכאן תצא הקריאה לכל אחד לבדוק האם אינו זקוק לחיזוק בעניין קביעת עיתים לתורה, כי זה המקשר אותנו לקב"ה. ואכן, כמה מתוק יהיה אם באמצעות כך נזכה להמשיך את קדושת הימים הנוראים על כל השנה.
אמן כן יהי רצון
פרץ מאיר
