[heading style="1"]להאיר מתוך החשיכה[/heading]
חודש שבט הבא עלינו לטובה נקשר עם ראש השנה לאילנות שחל בחודש זה, בחמישה עשר בשבט, המסמל עבורינו את הצמיחה, החידוש, הפריחה והלבלוב.
אם ימי הקיץ מסמלים את השדות גדושי התבואה ואת האילנות עמוסי הפירות,
אם האביב מסמל את ההתעוררות בשנת החורף העמוקה,
הרי שימי החורף עצמם, נראים כימים אין חפץ בהם, קרים ומנוכרים מעוננים אפורים ורחוקים.
האמת המסתתרת במעבה האדמה, אינה ניכרת בתקופה זו לעין כל, אך היא קיימת! זוהי תקופת עמל ויגיעה, השקיה ותפילה מעומק לב, בלי לראות עדיין את התוצאות. תקופה של " הזורעים בדמעה" כי האדם עץ השדה!
גם לאדם בדומה לעץ השדה, ישנם תקופות בהם נראה כאילו הכל קפוא מעונן ומושלג. העצב מכרסם בפינות הלב ומאיים להשתלט, דומה בעיניו כאילו החושך יכסה ארץ ואנה הוא בא…
הוא מנסה להתפלל, ללמוד תורה, להתנהג כראוי, לנווט את עצמו ו7את ביתו כדת כראוי וכנכון, אך ההצלחה המיוחלת אינה נראית באופק. לכל מלוא העיניים רק עננים ואדמה בוצית, גם ורוחות עזות..
אליו פונים אנו קומה בן- אדם, התעודד, ט"ו בשבט הגיע. הבט נא, אל הלבלוב הצפוי, אל העתיד המבטיח, אל ה' "ברינה יקצורו"
קשה המלאכה? הן עבור זה נשלחנו הנה- אדם לעמל יולד!
אינך רואה הצלחה? לא עליך המלאכה לגמור!! אתה היהודי עשה את שלך וה' הטוב בעיניו יעשה.
מעשיה עממית מספרת על המצביא הגדול, נפוליאון בונפרטה שקיבל טלגראם-מברק בהול משדה הקרב בו התבשר כי מתחוללים קרבות מרים, וכי רבים מחייליו נפלו מאש האויב. כה קשים היו התיאורים, עד כי הוא צנח על מקומו בחוסר אונים וכמעט שקע ביאוש. לא חלפו רגעים אחדים, ואשתו נכנסה אל החדר, ובקול שקט סיפרה לו כי קיבלה זה עתה מברק חמור לאין ערוך מקודמו. "נודע לי" אמרה "כי המפקד העליון שקע בייאוש"…
ללמדך כי האסון הנורא ביותר הוא השקיעה, עצב ביאוש ובדכדוך.
קום, התעודד, החיה את נפשך, כי אחרי הנשירה באה הפריחה, ואחרי השלכת בא האביב. כי בשמחה תצאון, בטוב לבב. מתוך אמונה בה', ומתוך ביטחון באב הרחמן כי לא יטוש ה' את עמו ולא יעזוב את חסידיו ולכל בני ישראל יהיה אור במושבותם.
אמן כן יהי רצון
פרץ מאיר
