המילה חנוכה מסמלת את חניית החשמונאים בכ"ה בכסלו, לאחר ניצחונם את היונים. אך היבט נוסף יש במילה חנוכה והוא שחנוכה מלשון חינוך. רש"י בפרשת "לך לך" מסביר שלחנוך אדם או כלי פרושו להתחיל להכניסו לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה (פרק יד פס' יד). נשאלת השאלה, איך הגדרה זו שייכת לחג החנוכה ובעצם מה הקשר בין חנוכה לחינוך?
שמעתי על רעיון אדיר שעונה על שתי השאלות. כאשר החשמונאים הגיעו לבית המקדש וראו את החורבן הנורא וכיצד היונים טמאו את השמנים, הם לא התייאשו חיפשו וחיפשו, עד שמצאו את פח השמן הקטן והטהור , שממנו הדליקו את המנורה. למרות שמבחינה גשמית הכל היה כבוי ושמם, הם הצליחו למצוא נקודת אור אחת שעל ידה האירו את כל השממה הרוחנית.
מה שקרה אז קשור מאד למלאכת החינוך. לעיתים, אנו נתקלים בקשיים מול הילד, גופניים, התנהגותיים, לימודיים ועוד… הקושי פעמים כל כך מורגש, עד שנדמה שהוא תופס מקום מרכזי ביחס ההורים אל הילד. מה שקורה אז, שאט אט מעלותיו של הילד מתגמדות לעומת הקושי ההתנהגותי שלו. כיון שמעירים לילד המון ומשוחחים איתו הרבה על אותה נקודה. התחושה שהילד מקבל מעבר לתחושת הזיהוי היא – אני גרוע, אני ממרר להוריי את החיים, אני לא יוצלח, ח"ו.
עניין זה שייך גם בחינוך האדם את ילדיו (ואף את עצמו), מסר לכולנו מחנוכה, הוא לא להתפעל מהחושך. אין ייאוש. מחובתנו כהורים, כמחנכים, לחפש את הצד החזק של הילד ואותו לטפח. לעודד ולפרגן לו על היותו מיוחד בזריזות, טוב לב, כיבוד הורים, קילוף תפו"א או ריצה מהירה. ע"י טיפוח הנקודה החזקה, מתחזקת התדמית החיובית. וממילא מתחזק הרצון לשפר את הטעון שיפור. לדאבוננו, ראינו מקרים בהם ילדים שמעו הערות השכם וערב, והגיעו בדיוק לאן שההורים לא רצו שיגיעו… אחד מגדולי דורנו, הרב וולבא זצ"ל, כותב בספרו "עלי שור" שכל אדם, אם רק יש יכולת למצוא את הנקודה החיובית ביותר אצלו, יפתח ויטפח אותה, לבסוף יצליח לשפר גם את כל הנקודות הטעונות שיפור ממילא.
כאשר נדליק את נרות החנוכה אל נשכח את הרעיון המוסרי המסתתר מאחורי נרות אלו, אותו לימוד חשוב שלימדנו אבותינו על חינוך. הבה ונדליק את ה"נרות" שבילדנו, וכשם שהחשמונאים האירו את השממה, כך נאיר ונטפח את מעלות ילדינו ונזכה בע"ה לראותם גדלים ומאירים את סביבתם, בטוחים ועצמאיים, נאמנים לערכי יהדותנו המיוחדים.
הרב אביאל עמשלם שליט"א
יועץ נישואין וחינוך ילדים "זיו התורה"
