אמרו בפסיקתא דרב כהנא אמר רבי לוי בכל חודש וחודש שבקיץ ביקש הקב"ה לתת לישראל מועד. בניסן – נתן להם פסח. באייר – פסח שני. בסיון – עצרת. בתמוז – היה בדעתו לתת להם מועד גדול, ועשו את העגל וביטל תמוז אב ואלול. בא תשרי, ופרע להם. ראש השנה, ויום הכיפורים, והחג, אמר הקב"ה לאחרים חודש תשרי פורע, ושלו אינו נוטל, נתן לו יום אחד והוא שמיני עצרת כנגד חודש תשרי.
וישנה שמחה מיוחדת בשמיני עצרת שכן בכל ימי חג הסוכות אנו מקריבים שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם ובזכות אלו הפרים יורדים גשמים ושפע גדול לעולם. וכבר אמרו רבותינו שאם הגויים היו יודעים להעריך זאת נכונה היו כופים את ישראל שיתפללו ויקריבו אלו הפרים. ואולם שמחה זו היא שמחה כללית יותר ופחות אישית. לפיכך אמר להם הקב"ה לעם ישראל התעכבו עוד יום אחד כדי לעשות שמחה פרטית רק לישראל וזוהי הסעודה הקטנה שלנו עם בורא עולם הנקראת שמיני עצרת.
ובאמת יש צווי בתורה "והיית אך שמח" ואנו מצווים להיות שמחים בכל ימות החג, אולם מאידך ידוע שכל "אך" ו"גם" הוא מיעוט בתורה, וא"כ מה בא למעט כאן? אלא שבאמת יש מצוה לשמוח בכל חג הסוכות אולם ישנם מספיק סיבות מדוע שכן יש סוכה ויש אתרוג ולולב ושמחת בית השואבה. אולם בשמיני עצרת שאין לכל אלו השמחה היא אמיתית והיא שמחה עם כל הטוב שגמל עימנו בורא עולם.
וכתב הרמ"א דעתה שנהגו לסיים את התורה בכל שנה אנו שמחים גם על גומרה של תורה. ודין שמחה זו נלמד משלמה המלך שבחלום סיים את כל התורה כולה, ואף אנו שמחים בגומרה של תורה.
אולם גם ששמחים יש לעשות דבר זה בחשק ובהתלהבות. ובודאי אינו דומה למי שכל ימיו עוסק בתורה ועתה מגיע עת ששמח בה ביותר, לבין אדם שמבקר את התורה רק לעיתים רחוקות. אולם כל איש ישראל באשר הוא מוטלת עליו החובה לשמוח שבדבר שהבדיל ה' אותנו מכל אומה ולשון. ודבר זה צריך להעשות בחשק ובהתלהבות, וכמו שאמרו רבותינו הוי עז כנמר וכו' ורץ כצבי וכו', לכו' הפעולות הפיזיות שאדם עושה מעוררות אצלו תגובות רגשיות וזה משפיע על כל התחושה הכללית האופפת אותו.
ובתורה נצטווינו לקיים מצוות עשה ומצוות לא תעשה, וכנגד מצוות עשה יש את מידת הזריזות וכנגד לא תעשה יש את מידת הזהירות, ולכל אדם יש שתי מידות הופכיות כמעט בכל מידה אכזריות ורחמנות קמצנות ופזרנות וכו'. ותפקידו של היצר לצנן את הזריזות במצוות עשה ולהרתיח אותה במצוות לא תעשה, ומאידך לבטל את הזהירות ממצוות לא תעשה ולהבליט אותה במצוות עשה. ולכן על האדם להיות זריז במצוות עשה דווקא ובעת שמחה של תורה עליו להלהיב עצמו בזריזות ובאהבה יתירה ואחרי המעשים ימשכו הלבבות.
וכבר פעמים רבות שאדם חשב להתחיל דבר טוב מחדש ולבסוף לא עלתה בידו, וכמה התחילו מסכת ע"מ לגמרה ולבסוף לא סיימו וכדו'. ובהתגבר מידת הזריזות ניתן להגיע אל התכלית הנרצית. ומצאנו שאחד מגדולי האמוראים רבי זירא בשעה שעלה לארץ ישראל מבבל, היה צריך לעבור נהר. ואולם על הנהר היה גשר צר, ומעליו היה חבל קשור מהקצה אלא הקצה. עמד רבי זירא על הקרש הדק והחזיק בחבל וכך עבר במסירות את כל הנהר. היה שם צדוקי אחד שראה אותו ואמר לו לשם מה כל הפזיזות הזאת הרי עוד שעה קלה תגיע סירה וניתן יהיה לעבור בבטחה. השיב רבי זירא הרי משה ואהרן היו גדולים ממנו בתורה ומצוות, והלכו במדבר ארבעים שנה בתקווה להגיע לארץ הנכספת, ולבסוף לא עלה בידם בגלל מעשה שטן. א"כ מי ערב שאני ר' זירא הגם שנמצא פסיעה לפי ארץ ישראל אזכה לבסוף להגיע לארץ. לכן התגבר במידת הזריזות ע"מ להספיק להגיע לארץ הקודש.
כמו כן מצינו אצל דוד המלך ששלח למשוח את שלמה בנו בנחל גיחון, ובניהו בן יהוידע בירכו שדבר המלך יקום ויתקיים. ולכאו' מרחק מעיין גיחון קרוב מאוד לארמון המלוכה ועוד שהבטיחו מן השמיים כי שלמה יהיה מלך אחר דוד, וא"כ מדוע היה צריך את ברכתו של בניהו. אלא שמעשה שטן מצליח ולמרות כל הבטחות עדיין יתכן והדבר לא יקום ולא יתקיים ולכן ברך עמ שיזרזו מן השמיים לקיים ההבטחה.
וכמו בעניני חולין שאדם עושה כל מלאכתו בזריזות כאשר הדבר משליך על הפסדים ממוניים כן צריך להיות בדברים רוחניים. הגה בעצמך, הולך לא אדם במקום מופקר ומוצא שטרות של כסף מונחים על הרצפה הרי ודאי יזרז לאוספם. מי יודע אולי תבוא רוח פתאום, או אולי יגיע אדם אחר ויגיח מן העצים לקחת לפניו, הרי ודאי שיזדרז עד כמה שידו מגעת. כן הדבר צריך להיות בענינים רוחניים. ועל זה אמרו חז"ל מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, אלא צריך להזדרז לעשותה מיד.
ומסופר כי פעם בישיבת וולוזי'ין בעת סעודה שלישית נשאלה שאלה אל הבחורים, והיה שם בחור אשר היה ידוע כבקי הגדול בישיבה ואף אחד לא ידע תשובה. ולבסוף התברר כי התשובה נמצאת בתוס' מפורש באותה מסכת. אותו בחור בקי כל כך חלשה דעתו כי לא ידע תוספות מפורש והוא גם מאותה סעודה בלי לברך ברכת המזון והסתגר בחדר שבע שנים ולבסוף נעשה גדול בתורה. שאלו את ר"ח מוולואיזין אם עשה כהוגן בזה שברח ולא ברח ברכת המזון. והרב השיב, שודאי נהג לא כהוגן אולם מאידך אם לא היה קם מיד ממקומו אפשר שאחר ברכת המזון כבר היה מצטנן ולא היה יוצא אדם גדול שכן לא היה מסתגר בחדר וכו'.
ולכן בעת שמחה של תורה אנו מפזזים ומכרכרים בכל עוז ושמחים אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו וזריזות זו בנפשנו מולידה שמחה אמיתית.
רק מצינו אנשים רבים אשר לא נמנים על חובשי בית המדרש שאף הם שמחים בשמחה של תורה ולכאו' לשמחה מה זו עושה. וכבר המשילו עליהם מושלי משלים לאותו מלך שהיו שלש בנות והשיאן לשלשה חתנים, האחד היה פקיד מארמון המלוכה, והשני היה בעל עסקים מוצלח, והשלישי היה כפרי שהיה עובד באחוזתו ובחוותו. לימים התעניין המלך לדעת את שלום בנותיו והאם הם מרוצות מן השידוך. הראשונה השיבה שהיא שמחה מאד שכן רואה את בעלה בכל יום והם שמחים ומאושרים ומבלים בנעימים. השניה השביה שקצת קשה לה משום שבעלה כל השבוע טרוד במסחרו ובעסקיו, אולם מתנחמת היא כי בסוף שבוע הוא מתפנה רק אליה ובזה שבה אל גמולה וחוזרת אהבה כבראשונה. ברם, השלישית דמעתה על לחיה שכן בעלה כפרי ומגושם ואינו רואה מנוחה מעמלו ולא יודע אהבה מה היא. ורק פעם בשנה שיש חג מיוחד שכל האיכרים מתכנסים בו יש קצת שמחה, וגם אז הם משתכרים ומתהוללים והיא מרוב כאבי ראש הולכת לביתה.
גם כאן בנמשל ישנם אנשים שכל השנה הם לומדים תורה וממילא משתעשעים בה בכל שעה ובכל עת. וישנם אנשים אשר טרודים במלאכתן והם פוגשים את התורה רק לעיתים מזומנות בשבתות ובחגים. אולם ישנם כאלה אשר רק פעם בשנה באים ואז הם קופצים ושמחים עם התורה. וכבר אמרו עליהם "מכף רגל ועד ראש אין בו מתום פצע וחבורה ומכה טריה". מכף רגל- זהו שמיני עצרת ועד ראש- היינו ראש השנה, אין בו מתום פצע וחבורה וכו' כלו' הם מרגישים שהם שלמים שאין בהם שום מום ושום פצע והם באים רק משנה לשנה.
וכבר הטעים זאת רבי יהונתן אייביץ על אחד שהגיע רק בשמחת תורה, ואמר עליו, שהשנה זכינו לחסיד פורש מאין כמוהו, שכלל הידוע לקהל המתפללים כאן, לא הסתכל החתן שלנו על הכלה שלו [התורה הקדושה] זה עדין ועידנים.
ובכ"ז לשמחה מה זו עושה? אלא כבר אמר פעם ר' נפתלי מרופשיץ פעם אחת נצחתי אדם, והרב סיפר כי ראה יהודי פשוט שלא רואים אותו כל השנה ופתאום בעת הגיע החג הוא קופץ ומכרכר. ניגש אליו הרב ושאלו, הרי אני יכול להביא מדוע לומדי התורה כה שמחים וכן מדוע קובעי העיתים שמחים, אולם עתה מה לך ולשמחה זו? השיב לו אותו יהודי, הרי בשעה שאחי מחתן את בנו גם אני מגיע לשמחה ושמח בשמחתו, ואכ כיון שכל ישראל אחים והם יש להם חלק בתורה מתוך עמלם הרי שאני שמח בשמחתם!
ובאמת יש חיבה מיוחדת לעם ישראל שהם שמחים עם התורה שנתן להם בורא עולם. ומשל למה הדבר דומה, לאשה נאה וחסודה שבעלה הגביר אהבה מאוד, וכאות להוקרה וחיבה, שלח להגביר את אשתו לחנות תכשיטים שתבחר ותקח לה לה טבעת יהלום שתראה לה ותמצא חן בעיניה, והוא אכן ישמח לקנות לה זאת. אותה אשה בחרה לה טבעת משובצת ביהלום יקר מצאה חן בעיניה, ונדרשה לשלם במחירה סך אלפים שקלים. ביקשה האשה לקחת את הטבעת לבית ולשאול את בעלה. ניאות לה המוכר, ובשעת הצהרים עת היה אכול הבעל ארוחת צהרים, הביאה האשה את הטבעת והראתה לבעלה שהיה מכיר בטיב אבנים יקרות, ושאלה את פיו על סכום הכסף המבוקש. אך הבעל לאחר שהביט בטבעת, פסק שהמחיר אינו מוצדק ואין ערכה של טבעת זו שוה יותר מאלף וחמש מאות שקלים. האשה שהיתה נבונה ופקחית ידעה שהיות ובעלה עסוק כעת באכילתו לא שת לבו לראות ולהתבונן היטב בטבעת, ענתה לו קצרות. אם כן בעלי אחזיר לו זאת ואביא אחרת להראות לך. בשעות הערב שוב הוציאה האשה את אותה טבעת והלכה אל בעלה, וכמה אתה מעריך טבעת זו? התבונן שוב והפעם ענדה את הטבעת על גבי אצבעה, פשטה את אצבעותיה לפניו, ושאלה, בעלי וכמה עולה לפי דעתך טבעת זו שעל ידי? הבעל מרוב אהבתו את אשתו, כשראה את הטבעת ענודה על ידה מצאה חן בעיניו ואמר בהתלהבות טבעת זו שוה אכן שלושת אלפים שקלים.
אשתו החכמה החלה לצחוק כשהיא מסבירה את פשר טעותו, יודעת אני מדוע הסכומים שונים, שכן כשהטבעת הוגשה לך עם הקופסא בכל פעם בהתאם למצב רוחך קבעת את אשר קבעת, אך הפעם שהושטתי את ידי אליך ומצאתי חן בעיניך, הרי שבשל אהבתך אלי, גם הטבעת הצטיירה בעיניך בצורה שונה וקיבלה ערך שונה, הפכה ליקרה ובעלת ערך יותר.
כך ישראל כשעושים ומבצעים פעולות מצוה הגם שאת אותם מעשים עושים גם הגויים, אלא שבשל קרבתינו ובחירתנו יש יחס וערך מיוחד לאותם פעולות ויש שכר למעשנו ביתר שאת.
חג שמח!
נכתב ע"י הרה"ג אלדד סבג
ראש כולל אחה"צ "מאור שמחה"
