[heading style="1"]זאת חוקת התורה[/heading]
המרגלים לא למדו לקח ממרים, וקרח לא למד לקח מהמרגלים, וטעה במצוות ציצית כי חשב שלכל מצוות התורה יש טעם. ואם פתיל אחד פותר את כל הבגד, אם כן כשכל הבגד כולו תכלת לא יצטרך ציצית כלל. ולכאו' לפי סברתו של קורח מי שגר ליד הים לא יצטרך אפ' בגד. שכן אם פתיל תכלת מזכיר את הים והים מזכיר את הרקיע והרקיע את כסא הכבוד, א"כ בגד שכולו תכלת מגיע לאותה תכלית ולא צריך חוטים, וא"כ מי שגר ליד הים ורואה אותו כל היום לא יצטרך אפ' בגד.
טעותו של קורח נבעה מההבנה שיש חוקים שניתנו מאת ה' שתפיסתם גבוהה מתפיסתנו, וגם אם מוצאים אנו טעם הגון למצוות מסוימות אינם באמת הטעם האמיתי כי עמוק עמוק מי ימצאנו, ולא דעותי דעתותכם אמר ה'. וכל אלו הטעמים והנימוקים אינם אלא צוהר קטן להיכנס בו כדי לשבר מעט את האוזן.
אחת החוקים שלא זכו בני אנוש להבין כלל, מלבד משה, הוא חוק פרה אדומה, ולכן נסמך לקרח שטעה בעצם הבנת החוקים. ואף שלמה שהיה חכם מכל אדם אמר חקרתי פשפשתי וכו' אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. שלמה שהיה חכם מכל אדם מה ראה להיכנס להבנת מצוה אשר מלכתחילה ידע שא"א להשיג את עומקה. וכתב רבינו יוסף חיים כי שלמה רצה להראות קבל עם ועולם שאף הוא שהיה חכם הרזים ניסה ולא הצליח למען לא יחשוב מאן דהוא שאילו שלמה היה חפץ, היה בידו להשיג, לכן אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.
ואמנם לא זו בלבד טעה שלמה המלך ע"ה, אלא אמרו חז"ל במס' סנהדרין אמר ר' יצחק מפני מה לא נתגלו טעמי תורה, שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן ונכשל בהן גדול העולם, כתיב "לא ירבה לו נשים" אמר שלמה אני ארבה ולא אסור, וכתיב "ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו" וכו'. שני דברים גילה הפס' טעמם ונכשל בהם גדול העולם, "לא ירבה לו נשים" "ולא ירבה לו סוסים" וכו', ואף שטעמם היה נגלה, חשב שלמה שכיון שהוא שליט ברוחו ומורם מעם, לא יכשל בהם.
כלומר, כיון שהתורה פירטה את טעמה באיסור הרבות סוס שהוא מטעם להשיב העם מצרימה, סבר שאין שייך בו טעם זה כלל, שכן הוא חכם גדול ושולט ברוחו, ובפרט שאף עמו אל ארצו תביאמו, ומי יעזוב הון ועושר בביתו וילך לגור במצרים, מי יעזוב מלך רם ונישא כשלמה, כבוד ויקר של ארצו ועמו בעיני עמים רבים, עושר אשר נחשב למאומה וילך למצרים, ולפיכך סבר שלמה שכיון דלא שייך טעם שיבת מצרים הן מצידו שהוא מכח חכמתו והן מצד עמו, לכן לא שת ליבו לטעמא דקרא היינו הנימוק שכתבה התורה. ובאמת אפשר שאם התורה לא היתה מגלה טעם האיסור היה נשמר מכח עומק דעת התורה, אולם כיון שגילתה התורה טעם וסברא, ראה לנכון להכניס עצמו ודעתו לסברת התורה. וגם אפשר שנוספה מחשבה אחרת שכן היו שם עבדים שלו שמגדלים סוסים והכל היה צריך לעבור דרכם, ואפשר שהיו אף עבדים כנענים שעליהם לא חל האיסור כלל, והא שהרבה הוא משום שהיה צריך לכלי מלחמה רבים שבזה הותר הדבר, ואף שלא היתה כמעט מלחמה בימיו כי אם מעט מזעיר מ"מ מלך במשפט יעמיד ארץ והכין צבא על כל צרה שלא תבוא שבזה הראה תוקף מלכותו הן מצד חכמתו והן מצד כוחו. ובחר להביא סוסים דוקא ממצרים ששם היו המובחרים ביותר למלכות.
[heading style="1"]קיום המצוות אינו תלוי בסברא כלל[/heading]
ברם, דא עקא ששגה בזה שבאמת חוקי התורה גם אם פירשה התורה טעמם אינו באמת גודל עומק התורה ורק נתנה קצת הבנה לשכלנו שכל ילוד אשה להיכנס ולהבין קצת טעמו של דבר, אבל באמת היא נשגבה מאיתנו, ועוד שאין לחלק בין גדול לקטן בחכמה ובתבונה שכולם חייבים בקיומה. ועוד שעל כגון דא אמרינן בהדי כבשי דרחמנא למה לך. ועוד ישנה טעות מוסתרת והיא שטעם מצוה זו הוא ג"כ מצוה בפני עצמה וא"כ נמצא שהוא עצמו גם צריך טעם והמבאר עצמו צריך ביאור, וכמו שכתב המהרש"א שם בסנהדרין [דף כ"א:].
[heading style="1"]תבוא האם ותקנח צואת בנה[/heading]
אולם באמת אין הדבר כ"כ פשוט שכן פרה אדמה חז"ל למדונו כי באה בעקבות חטא העגל, ותבוא האם ותקנח צואת בנה, ולכאו' זהו טעם הגון לעצם המצוה, ומדוע רגילים המון העולם לומר שאין למצוה זו טעם והיא בגדר חוקה חקקתי גזרה גזרתי אין להשיב. ולכן יש שפירשו שטעם טומאת הטהור וטהרת הטמא היא זו הנשגבה מבינתנו, ולא עצם חובת המצוה. אולם לפי האמור גם הטעם הקלוש אשר נמצא עמנו הוא לא באמת הטעם האמיתי אלא רובד חיצוני בלבד כדי להבין קשט דברי אמת וכדי לשבר קצת את אוזנינו, אבל עצם החוק עמוק עמוק מי ימצאו.
[heading style="1"]טעם לשעטנז[/heading]
ומצאנו דוגמא לזה בחוק אחר והוא איסור שעטנז, שחלה חובת איסור עלינו ללבוש בגד שיש בו תערובת צמר ופשתים. וטעם מצוה זו נעלם והוא בגדר חוקה. אולם מבואר במדרש כי בשעה שבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה אמר עליה את המזמור אשת חיל מי ימצא וגו', ודרש "אשת חיל מי ימצא" – זו שרה, "בטח בה לב בעלה" – בשעה שהיה זקוק לעזרתה במצרים ואמרה כי אחותו היא ולא הסגירה אותו. "גמלתהו טוב ולא רע" – כאשר הטיב פרעה לאברהם בעבורה. "דרשה צמר ופשתים" – ביקשה מאברהם כי יגרש בין האמה הוא ישמעאל כי לא יירש עם יצחק.
והדברים מעוררים השתאות מה השייכות בין דרשה צמר ופשתים לבין גירוש ישמעאל מיצחק. אלא כתבו המפרשים שטעם איסור שעטנז הוא קדום מאד, והוא כאשר קין והבל הביאו מנחה, קין הביא מנחתו מן הפחות שבצומח והיינו פשתן, והבל הביא מבכורות צאנו והיינו מהצמר, וכיון שדבר זה הוליד "רצח" בעולם דבר שלילי בעליל, לפיכך גזרה חכמתו ית' כי לא יביאו בגד ממנחת חוטא ומנחת זכאי. כלו' כל שני חוטים אחרים גם אם הם מברזל ומשי וכדו' יכולים ללבוש וליהנות מהם, אבל מצמר ומפשתים לא.
לפיכך באה שרה ודרשה, "דרשה צמר ופשתים", ומה אם שני חוטין של מנחת זכאי ומנחת חוטא לא יכולים לבוא יחדיו, הרי שחוטא וזכאי ממש על אחת כמה וכמה. ומכאן למדה כי לא יירש בן האמה עם בנה.
נמצאנו למדים כי אף כי חוקי התורה הם בגדר נסתר, מ"מ פעמים פתחו לנו חכמים צוהר קטן להיכנס בו, אולם ההסתכלות צריכה להיות כי חשבונות שמים לא עושים וגם כשהדבר נראה לעין כי ירדנו לסוף דעת התורה, נדע נאמנה כי רחוקה ממנו.
מי שייצמד לחוקי התורה ולא יוותר בשום מחיר והון שבעולם, מובטח הוא כי יכשל לעולם.
מעשה הממחיש עמידה איתנה וניסיון קשה נוכח קיום מצות ה'.
לפני כארבעים שנה בארה"ב היו מהגרים רבים שעלו מארצות שונות, וניסו את כוחם להשתלב במקומות עבודה בארץ החדשה שאליה באו. אולם ניסיון קשה עמד בפתחם, כל המעסיקים בקשו מעובדיהם כי יקבלו עליהם עבודה גם בשבת, ותנאי זה היה תנאי הכרחי לקבלת העבודה, מי שלא נשאל על כך בתחילת ראיון העבודה, אם וכאשר לא הגיע לעבודה בשבת בגלל קיום השבת, היו מחכה לו מכתב פיטורין עטור בחתימת המעביד.
משפחות רבות לא עמדו בניסיון הפרנסה ועבדו אף בשבת. אולם אחת המשפחות שניסיון העוני לא הטריד אותה מול אזהרת התורה, החליטה לא לעבוד ויהי מה. בעל הבית נכנס ערב שבת ובשורה בפיו, "פטרו אותי מהעבודה בגלל סרובי לעבוד בשבת". הודעה מעין זו הכריזה כי פת לחמם מט לפול ומעתה הם נתונים רק לחסדי שמיים. פרוטה לא נותרה בכיסם ובעל בית הדירה בו התגוררו הסכים לאורכה של עוד חודש בלבד, וכאשר לא קיבל את שכרו התבקשו לעזוב את דירתם. בצר להם יצאו לרחוב העיר והמתינו למושיע ליד בנין רב קומות. לאחר שעה ומחצה בקור הנורא של ניו יורק, יצא אליהם שומר הבנין ושאלם האם ממתינים לאיזה מונית או אוטובוס וכדו'. וכאשר השיבו כי אין להם לאן ללכת, הציע להם כי יש חדר פנוי בבנין שבו הוא אחראי וחדר זה מיועד להסקה, הוא שחור ומפוחם אבל לפחות נעים וחם שם, ויוכלו להישאר שם זמן מה.
הימים חלפו וכבר הם שוהים שם כמעט שלשה חודשים, ובאחד מן הימים יושב לו אב המשפחה בחדרו ושומע למעלה מעל התריסים קול צחוק של כמה גבירים אשר נשמעים כבעלי עסקים צוחקים ואומרים: תראו דבר פלא ילדים כושיים מדברים יידיש, וחזרו על דבריהם מספר פעמים. הדבר סקרן אותו והוא יצא וצפה במחזה מרנין, שלשה בעלי עסקים ממלאים פיהם צחוק נוכח ילדיו הקטנים. הוא מיד העמיד אותם על טעותם כי לא מדובר בילדים כושיים אלא באשכנזים מפויחים, וסיפר את סיפורם. הדבר נגע ללבו של אחד הגבירים והוא הוציא המחאה וכתב סך 500$ סכום שהיה גדול בימים ההם, והספיק לשכר דירה לכמה חודשים. אולם לתדהמתו שאלו הלה האם הוא שומר שבת. הוא ניסה להסיט את הענין ושאין זה קשור כלל לענין וכו' אבל כשבעל הבית התעקש לדעת אם שומר אם לאו, השיב כי לא שומר שבת.
אתייעץ עם אשתי, אמר, והלך לאשתו, תראי אשתי היקרה והוא גולל בפניה את סיפור הדברים, ובכסף זה אין איסור כלל מצד ההלכה, אולם כסף שעובדים בו בשבת אין רואים בו סימן ברכה. אשתו השיבתו, אני אתך באש ובפחם, וסירבו לקבל את הכסף. אותו עסקן שהיה המום חזר לביתו וסיפר לאשתו על אותם ילדים כושיים ועל הצ'ק שהעניק בטובו ועל סירובו של בעל הבית בגלל שמירת השבת, ותוך כדי דיבור החלה אשתו מזילה דמעות. כששאלה על פשר צערה, השיבה: כיצד אתה מעז ללגלג עליו, הלא גם אנו שמרנו שבת לפני עשר שנים כשעלינו מברית המועצות, וחיפשנו אז עבודה ולא עמדנו בניסיון השבת, וחשבנו כי נסתדר קמעא ונחזור לשמור שבת, ולבסוף לא שבת ולא טהרה ולא חינוך ילדים, וכיצד אתה מלגלג על יהודי שעומד על עקרונותיו גם במחיר כה כבד. דבריה עשו עליו רושם עז, והם החליטו לשנות את כל דרכה ואורח חייהם. ולאחר מספר שבועות הוא שב לאותו יהודי הדר בחדר הפחם, והלה לא זיהה אותו כלל, אחר שנזכר, אמר לו דע לך ששינתה את כל חיי ואני חייב לך את חיי. הוא הוציא אותו מאפילה לאורה ותמך בו ביד רחבה, והקשר הלך ונתחזק ביניהם ג' דורות.
עמידה על עקרונות התורה מביאה רק ברכה, עמידה איתנה בניסיון מולידה רק הצלחה, וגם אם לעת עתה רבה המבוכה, חכה, כי קרובה לה הישועה!
נכתב ע"י הרה"ג אלדד סבג
ראש כולל אחה"צ "מאור שמחה"
