[heading style="1"]ט"ו בשבט ראש השנה לאילנות [/heading]
בהלכות ברכות מצאנו מעלה יתירה שיש בפירות 'שבעת המינים' וכפי שהם נקראים בחיבה 'פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל', שהאוכל כשיעור מפירות אלו מברך לאחריהם 'ברכה מעין שלוש'. בברכה זו אנו מודים לה' יתברך 'על תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה'. בהמשך הברכה אנו מזכירים שוב 'ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו, והעלנו לתוכה, ושמחנו בבניינה, ונאכל מפריה ונשבע מטובה ונברכך עליה בקדושה ובטהרה'.
עצם העלאת נושא זה של 'לאכול מפריה ולשבוע מטובה' וחזרה על הדברים פעם נוספת, אומר דרשני! ודאי שהלב היהודי מתרונן אל מול פירות הארץ, אולם הסגנון בו מוזכר הדבר בברכת מעין שלוש נראה כאילו אנו אומרים 'הלוואי ונזכה לגאולה השלמה – כדי שנוכל לאכול מפירות הארץ'. האומנם?!
התשובה נעוצה בתובנה ההבאה: אנחנו נשלחנו לעולם הזה כדי לקדש את החומר והגשמיות. מלאכים לא חסרים בשמים, הם אינם זקוקים לאכילה ושתייה ולא לשאר הצרכים של בני אנוש. אנו כבני אדם, נמצאים בתוך העולם הגשמי, ודווקא בו מגלים את הקדושה. כשיהודי לוקח דבר מאכל ומברך עליו כראוי, הרי הוא ממליך את הקב"ה בעולם, בתוך הגשמיות. הדברים נכונים לגבי כל דבר, וביתר שאת לגבי פירות ארץ ישראל ששגבה מעלתם.
האילן ופירותיו – משולים לאדם. וכשאדם הולך בדרכים ישרות הרי הוא כאילן המניב פירות מגדים ומתוקים. זהו, אם כן, הרמז באכילת פירות ארץ ישראל – 'ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה'. בארץ ישראל נקל להגיע להכרה בה' יתברך ולראות את גילוי ה' בתוך הארציות, ופירותיה – כשהם נאכלים בקדושה ובטהרה – יש בהם את הסגוליות להתעלות על ידם ביתר שאת וביתר עוז.
במבט שטחי נראה כי הגשמיות הסובבת אותנו הינה אבן נגף בעבודת ה', אולם אם נתבונן נשכיל לקחת את עולמנו ולהעלות ממנו נחת רוח לקב"ה, בניצול כוחותינו לאמונה תורה ועבודה כן יזכנו.
אמן כן יהי רצון
פרץ מאיר
