[heading style="1"]והייתם נקיים מה' ומישראל[/heading]
פעמים רבות נדרשים לעמוד בפני מבחן, מהו רצון ה'. מצד אחד אנו צריכים לבצע את מה שההלכה אומרת ומאידך אנו נאלצים להתמודד עם "מה יגידו", כיצד באמת צריך לפעול? עיון במדרשי חז"ל מעלה כי חלה חובה על כל אחד מאיתנו להיות "נקי" גם מה' וגם מישראל.
בפרשת פיקודי מצינו שמשה מוסר דין וחשבון מדוקדק על כל ההכנסות לבניית המשכן. ובאמת זה די מפליא רבן של ישראל אשר קיבל חותמת כשרות מאת הבורא כי "בכל ביתי נאמן הוא" נאלץ לתת דו"ח מסודר על כל מה שנכנס ויצא.
רבותינו מספרים במדרש כי בשעה שהיה חוזר משה לאהל מועד, היו מסתכלים עליו מבני ישראל, חלקם היו אומרים אשרי יולדתו, אולם היו גם כאלה כדוגמת אותן שני ליצנים שדברו בגנות משה שהוא לוקח מכספי התרומות לכיסו ומזה מתעשר, כלו' במילים אחרות הוא מתפרנס על חשבון הקופה הציבורית. בשעה ששמע זאת משה רבינו מיד החליט לתת דין וחשבון למען ידעו כל ישראל על כל פרוטה ופרוטה. וטעם הדבר כאמור משום החיוב להיות נקיים מה' ומישראל.
דוגמא נוספת מצינו במס' [מעילה פ"ג מ"ב] אדם שבא לתרום בבית המקדש היה נאלץ לבוא ללא מעיל עם כיסים, ובלי נעליים, ובלי גרביים ובלי ציץ וכדו', וכל זה כדי שלא יגידו שנוטל מקופה שאליה תורם. אם עני הוא יגידו שהוא רוצה לקחת כדי להתפרנס, ואם עשיר הוא, יגידו שמתעשר מחשבון הקופה. ולכן היה צריך להסיר מעליו כל חשש וכל דיבור. יתרה מכך רבותינו מציינים שגם היו לו מלווים כדי לפקח שאכן לא נוטל מאומה, וגם היה המלוה מדבר עמו כל הדרך כדי לוודא שלא הטמין בפיו כסף וכדו'.
ולכאו' הדברים ממש מפליאים, אדם מגיע לתרום בבית המקדש ובה באותה שעה חושדים שאולי הוא לוקח מכספי הקדש ודורשים לעשות את כל הפעולות הנ"ל כדי להוציא מאותו חשש. ובודאי שאין כל אדם נחשד, וכל ישראל בחזקת כשרים, אלא כיון שיש לצים אשר "מחפשים" למצוא טענות ומענות על בני אדם שכמותם, לפיכך תיקנו רבותינו אלו התנאים כדי להוציא מלב כולם ומצד החיוב של "והייתם נקיים מה' ומישראל".
חנה מתפללת לה' בדבקות עילאית מקירות לבה, ניתן להרגיש את אמות הסיפים רועדות מכח תפילתה, ועלי שנרעש מהאשה הנצבת לפניו, שואל באורים ותומים מה טיבה של אשה זו. האותיות מבצבצות ועולות והוא מזהה את האותיות ש כ ר ה ומיד מחברם לתיבה אחת והיא שכרה, כלו' האשה שתתה יתר על המידה ופשוט איבדה את שפיותה. חנה מרגישה כי עלי חושד בה ומיד מתקנת אותו: לא שיכורה אני אלא כשרה, ומתפללת אנכי על ילד שזה כמעט 20 שנה לא זכיתי לפרי בטן. עלי שיודע את הכלל שכל החושד בחבירו בדבר שאין בו חייב לפייסו ולא עוד אלא לברכו, הוא מברכה לבן זכר, ואכן תפילתו ותפילתה נשמעים.
ויש מקום לשאול על הנהגתה של חנה, מדוע נצרכה להודיע לעלי כי טועה הוא והיא איננה שיכורה אלא כשרה וכי מה הדבר מעלה או מוריד לתפילה. אלא הן הן הדברים האמורים יש חיוב על כל אחד מישראל להיות נקי מה' וגם מישראל.
בגמ' מסופר על ר' יוחנן שהיה זקן מופלג והיו לו גבות גדולות על עיניו אשר רק לעיתים היה מגביהן כדי לראות את הסובב. והנה יום אחד הוא יוצא לדרך עם ר' חייא ובאמצע הדרך עצר הרב לפוש ובינתיים הגביה את גבות עיניו, ותוך כדי ראיה חפוזה הוא "קולט" את ר"א בן פדת אשר מנסה להסתתר מעיניו של ר' יוחנן. פונה ר' יוחנן למלווהו ר' חייא ואומר לו, ראית את הבבלי החצוף הזה אשר לא די שלא אומר לי שלום עוד מסתתר מפני. משיב ר' חייא לר' יוחנן כי ר"א בן פדת הגיע מבבל ושם לא נהוג לפנות אל הרב באמירת שלום, ושם הדבר נעשה מתוך כבוד גדול יותר שלא כל תלמיד פונה לרב. הרב לא קיבל כ"כ את התשובה. ואז פונה אליו ר' חייא בשאלה כשהוא הולך בדרך ויש צלם שנקרא "אדורא" האם מותר לעבור לידו או לצריך לעשות סיבוב שלם כדי לא להתקל בו. ר' יוחנן משיב: אדרבא עבור לידו ובזה שאתה לא מתייחס אליו, אין לך בזיון גדול מזה. אמר לו ר' חייא אכ הלא תבין כבוד הרב שר"א בן פדת העדיף להסתתר מאשר לעבור לידך ולא לומר שלום מפני שבמקומם לא נוהגים לומר שלום לרב, ואם יעבור ולא יאמר שלום הבזיון גדול יותר! מכאן רואים עד כמה היה חשוב לר' חייא לסנגר על רא משום והייתם נקיים מה' ומישראל.
מצאנו עוד שאמרו חזל שהיו בבית המקדש משפחות אשר נזכרו לגנאי והיו שנזכרו לשבח, והיו שנזכרו גם לשבח ולגם לגנאי. משפחת גמזו נזכרו לגנאי משום שידעו לאפות את לחם הפנים ולא למדו, טענתם היתה שהם לא רוצים שיאפו לחם כזה לעבודה זרה. חכמים הדיחו אותם ממשרתם והביאו אופים מאלכסנדריה, אלה הצליחו לאפות לחם דומה אבל היה הלחם נשבר! החזירו אותם חזרה למשרתם אולם בתוספת מחיר לפי דרישתם. אולם עדיין היה בהם דבר שחכמים היו משבחים אותם והוא שמעולם לא היו אוכלים את לחם מקמח נקי, שלא יאמרו שהם לוקחים מקמח של לחם הפנים!
בית אבטינס ידעו לעשות את הקטורת ולא רצו ללמד והדיחו אותם ממשרתם. הביאו חכמים מאלכסדריה, והם עשו ג"כ קטורת אולם לא הצליחו לעשותה שיעלה העשן ישר בלי שום סטיה. החזירו אותם בתוספת מחיר. אולם בכל זאת שבחו אותם חכמים, משום מעולם לא יצאה כלה מבתיהם כשהיא מבושמת, שלא יאמרו שנוטלים מהבשמים של הקטרת.
שוב ענין של והייתם נקיים מה' ומישראל.
להיות נקי פירושו של דבר שאם רואה אדם שמערערים עליו מותר לו על פי דין להגיד את האמת גם כאשר הדבר יכול לגרום נזק לזולת, והוא משום חשד שיש עליו לפי כבודו ומעלתו. ודוגמא לכך מצינו בדברי הגמ' שמספרת על רב הונא שהחמיצו לו ארבע חביות של יין, ועלו חכמים לבקרו ואמרו לו לפשפש במעשיו. רב הונא שהיה אדם גדול נפגע מעצם הטענה של חכמים ואמר להם וכי חשוד אני בעיניכם לעבור עבירות? הם מנגד השיבוהו שאף הקב"ה לא חשוד לעשות דין בלא משפט וצדק, ואם באו עליו יסוריין ע"כ חייב הוא לפשפש במעשיו!
רב הונא הבין שהם באים ויש בליבם עליו כבר טענה, ואמר להם שיגידו את ששמעו. והם השיבוהו שהוא לא נתן לאריס שלו זמורות שהיה חייב לו. השיב רב הונא שאותו אריס היה גונב ממנו סחורה רבה ולכן לא ראה לנכון לשלם את מה שהוא חייב משום שזה "מתגמד" ביחס למה שהוא לקח ממנו. אמרו לו חכמים שאדם שגונב אחר הגנב טועם ג"כ טעם גניבה, כאדם הנכנס למקום בשמים שקולט טעם בושם וכן למקום ריח רע שקולט ריח רע, ולכן לא ראוי לאדם כמותו לעשות כפעולת האריס משום שמריח ממעשה זה ריח גניבה.
המתבונן במהלך הגמרא יבחין שחכמים היו חבריו של רב הונא ולבטח לא באו לקנטרו בדברים, אלא באו לומר לו, דע לך שהאריס לך מוציא עליך שם רע. כלומר רב הונא חס על אריסו ולמרות שידע שגונב ממנו העדיף לא להזמינו לדין ולגרום לו אי נעימות ובושה והוצאות מיותרות, ולכן רק החסיר לו ממה שהיה חייב לשלם לו. אבל חכמים ספרו לו שאותו אריס רואה את הדברים בצורה שונה ובינתיים מוציא עליו שם רע כאילו שרב הונא גונב אותו. ממילא כיון שצריך להיות נקיים מה' ומישראל, ממילא החיוב חל על רב הונא לפעול בצורה רגילה למרות עוגמת הנפש שתיגרם לאותו אריס וזאת מחמת החיוב להוציא עצמו נקי כלפי ישראל מלבד כלפי ה' ולהסיר כל לזות שפתיים שיש עליו.
יתכן שרב הונא בגלל היותו אדם גדול היה חייב לנהוג כך כדי למנוע חילול ה'. אולם מצינו מקרה על אדם שהעדיף שיחשדוהו בדבר שאין בו ובלבד שחבריו לא יתביישו, הלא הוא רבי חזקיה מדיני בעל השדי חמד.
בהיותו אברך צעיר לימים היה אברך ירא שמים אולם כישרון בלימוד לא היה לו כ"כ וגם תפיסתו בלימוד היתה די איטית. הוא למד בכולל אשר נתמך ע"י גביר גדול ושם היו מספר גדול של אברכים ת"ח אשר לא מצא חן בעיניהם כלל שאברך שלא נמצא ברמתם לומד בכולל לצידם. ויהי היום החליט מי מאברכים לקום לעשות מעשה אשר לא יעשה. הוא פנה אל השפחה הגויה שעבדה בבית הגביר ושחד אותה לספר שאותו אברך עשה עמה עבירה. המטרה היתה שכאשר הדבר יתפרסם והגביר ישמע מכך מיד יוציא את ר' חזקיה מהכולל. ואכן הדבר יתפרסם ובאותו הזמן הגביר שהה בחו"ל לרגל עסקיו, ופנו אל אשתו וזו דחתה אותם עד כי ישוב בעה"ב. וכאשר שב שוחח עם השדי חמד והוא סיפר האמת כשהיתה. הגביר שידע שר' חזקיה ירא שמיים מרבים וסר מרע לא הסכים לקבל את הלשון הרע שסיפרו עליו והשאירו אחר כבוד בכולל. ואדרבא מצא לנכון לפטר את השפחה שבאה תקלה על ידה. אחר מספר חודשים כאשר אזל הכסף מכיסה הבינה שטענה וחזרה לר' חזקיה וביקשה סליחתו וביקשה שימליץ עליה אל הגביר והיא מוכנה לספר את הספור האמיתי על השוחד שקיבלה וכו'.
השדי חמד שקע בהרהורים והשיב שהוא מוכן לדבר עליה אל הגביר אולם בתנאי שלא תזכיר מאותו ענין מאומה ואכן דיבר עליה אל הגביר והוא הסכים לקבלה שוב לעבודה. באותה שעה הרגיש ר' חזקיה כי נפתחו לו שערי שמיים ונפתחו לו שערי חכמה, וזכה לחבר את חיבורו הגדול מהיצירות הגדולות והמורכבות שקיבל ארון הספרים היהודי.
הרי לנו מעשה על אדם מורם מעם שהחליט למרות הדין של והייתם נקיים מה' ומישראל לוותר על כבודו בשביל בזיון הזולת, וכיון שאז היה אברך פשוט אפשר היה ראוי לעשות כן. מיהו רב הונא כאמור שהיה אדם גדול היה צריך לפעול היטב למעט חרון אף הבריות מעליו.
בני גד ובני ראובן חשבו שאם הם יקבלו נחלה מעבר הירדן ע"פ רצון ה' בזה מספיק מצידם כדי לבצע את רצונם. אולם משה הוכיחם ואמר להם גם אם ה' יסכים לכך עדיין מחוייבים אתם כלפי אחיכם להסיר מעליכם כל טענה ולשון הרע שידברו עליכם בעקבות מעשה זה, ולכן אמר להם והייתם נקיים מה' מישראל.
נכתב ע"י הרה"ג אלדד סבג
ראש כולל אחה"צ "מאור שמחה"
