[heading style="1"]מזון רוחני[/heading]
קיימות דתות וכתות רבות בעולם, וברובם, כשמודבר במושג של קודש, פירוש הדבר התנתקות מכל דבר חומרי, פרישות, תעניות, ובמקומות מסוימים אף התנזרות מנישואין. היהדות דוגלת באכילה ובשתיה, בששון בשמחה ודווקא במועדים הקדושים ביותר בשנה כמו בשבת ובחגים ובשאר מועדים בעלי אופי קדוש ומרומם. מדוע אנו נוהגים כך מה מקור הדברים?
בפרשתינו נאמ' "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". וכתב רבי חיים מוולוזי'ן זצ"ל בספרו רוח חיים [פ"ג], בשם רבי חיים ויטאל זצ"ל: ידוע כאשר אדם לא אוכל כמה ימים, מת ונשמתו פורחת ממנו. לכאו' צריך להבין מה לנשמה רוחנית ולמאכל גשמי, וכי הנשמה ניזונת מלחם גשמי, ודאי לא! א"כ מה פשר תופעה זו?
אלא, בשעה שברא הקב"ה את העולם אמר "תוצא הארץ דשא", והוציאה הארץ דשא, וכן כל הבריאה כולה נבראה ע"י מאמר פיו של הקב"ה. וההבל הנוצר מפיו ית"ש נותן כח לדבר ומקיים אותו, ובהדר השגחתו ית', יעדר גם גשמיות הדבר, וכח זה המקיימו הוא רוחני. נמצא כי כל מאכל מורכב משני דברים, גשמי ורוחני, וזה כוונת חז"ל שאמרו אין לך כל עשב בקרקע שאין לו מלאך ברקיע שאומר לו גדל.
והנה כאשר אדם אוכל כל מאכל שהוא, גופו ניזון מגשמיות המאכל, והנשמה ניזונת מרוחניות המאכל היינו הכח המקיימו. וזה שאמר הכתוב "כי לא על הלחם לבדו", היינו גשמיותו יחיה האדם, אלא כל על כל מוצא פי ה' יחיה האדם.
וכן כתב השל"ה הקדוש [שער האותיות] וז"ל: כתב הראשית חכמה האוכל מדברים המותרים ואכילתו לשם שמים, שורה רוח קדושה וטהרה, והנפש נהנית מהאכילה ההיא מצד הקדושה שבה. והיינו צדיק אוכל לשובע נפשו כי לפי פשוטו קשה, מהו לשובע נפשו הרי הנפש היא רוחנית אלא הענין שבאכילה עצמה יש בה צד קדושה, ומצד הקדושה ההיא הנפש שביעה.
ודבר זה, כותב השל"ה, מצאתי יותר מבואר בשם האריז"ל שפי' הפסוק "כי לא על לחם לבדו יחיה האדם" וגו', כבר חקרו הפילוסופים לידע סיבת חיבור הנפש בגוף ע"י אכילה, וכי הנשמה בת אכילה היא, ולא עלתה בידם לידע הסיבה. אבל הרב ז"ל אמר אין לך דבר שאין בו צד קדושה, כמש חז"ל אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל למעלה המכה בו ואומר לו גדל, הכוונה כח ההשפעה הבאה מלמעלה. נמצא כל מאכל בעולם הוא מעורב בגוף ונפש, המאכל הנגלה הוא גוף, וקדושת ההשפעה מלמעלה שמכה בו לאמור גדל, זהו הנפש שלו.
אתה הראת לדעת כח המזון הרוחני שיש בכל מזון גשמי, ולכן מצווה אותנו התורה לקחת את אותו חומר ולקדש ע"י ברכות וכוונות ראויות ולהפוך אותו לקודש קודשים.
וכידוע בשבת יש לנו מצוה לאכול ולהתענג כדברי בעל המאור "תקנת רבותינו היא לענג את השבת כחמין, וכל מי שאינו אוכל חמין, צריך בדיקה אחיו אם הוא מין, ואם מת יתעסקו בו עממין. ולהזמין לבשל ולהטמין, ולענג את השבת ולהשמין, הוא המאמין, וזוכה לקץ הימין, ויש מן החכמים אומרים על שמאל שהוא ימין, אנו קורין עליהם מי יתן החרש תחרישון ותהי לכם לחכמה".
ויש מרבותינו שכתבו שזהו גם תפקידה בין היתר של הנשמה היתרה אשר נותנת כח באדם "להכיל" את כל מנעמי העולם בשולחן אחד ולאחר מכן מגוף אחד, דבר שללא ספק אף אחד לא מסוגל במשך ימות החול!
ומעשה שמעתי מידיד שנוסע מידי פעם לערוך סימנרים במזרח הרחוק לכל מיני תרמילאים אשר מחפשים את נפשם במחוזות שונים ומשונים. והנה באחת הפעמים בעודם מתארגנים לקראת שבת, אשר לוקחת התארגנות זו בדר"כ כמעט שבוע, שכן הם צריכים לנפות את הקמח ולהכין את התנורים ולשחוט את העופות וכו'. בד בבד הם פרסמו בכל מקום אפשרי על סעודת שבת הנערכת במקום פלוני ע"מ שציבור ישראלי יבוא ויטעם מנועם צוף השבת.
תוך כי ההתארגנויות הגיע זקן טבטי אשר ראה את כל העמל והטרחה ושאל לתומו לשם מה כל זה? הרב שהיה נוכח בהכנות אמר, יש לנו מחר חג, אתה מוזמן לבוא. הזקן שאל מתי? והרב השיב: מחר בשעה שש וחצי בערב. זהו זמן התפילה וקבלת שבת.
הגוי הזקן איחר והגיע בשעה שמונה וחצי, ובשעה זו היו כולם עסוקים באמצע סעודת שבת, וסעודה חמה לתרמילאי נודד, כמו מים צוננים על נפש עייפה, כולם אכלו בהתלהבות יתירה. הזקן הסתכל והתכונן לעזוב את המקום.
פנה אליו הרב, אתה מוזמן להצטרף. אמר לו הזקן אולי בפעם אחרת. אמר לו הרב, יש לנו גם מחר חג אתה מוזמן. באיזה שעה שאל הזקן? בשמונה וחצי בבוקר השיב הרב. הזקן שוב איחר ולא הגיע כמובן לתפילה אבל הגיע בשעה עשר וחצי ושוב היו כולם באמצע הסעודה. וכולם אוכלים לתאבון, ומכניסים מכל הבא ליד. הזקן התכוון לעזוב, והרב שוב פונה אליו אתה מוזמן גם בערב שוב יש לנו חג [סעודת שלישית]. באיזה שעה שאל הזקן, והרב השיב בשעה חמש וחצי בערב, והזקן שוב איחר בשעה וכולם היו שוב באוכל.
וכאן קם ושאל: אינני מבין אמרתם שיש לכם חג, הייתי בטוח שתעלו למקום התפילה שלכם, ותוך כדי דיבור הוא מצביע לעבר בית הכנסת שנמצא במעלה ההר. ושם תתפללו ותתענו ותסגפו את נפשכם, הרי מדובר בחג קדוש, וכך מתנהג אדם קדוש שפורש מכל דבר חומרי.
התשובה לשאלתו, וזה מה שגוי לא מבין, שע"פ היהדות אפשר להיות קדוש גם כשנהנים מהחומר. הגוי מבין שלהיות קדוש פירוש הדבר שלפעמים אף לשאת אשה זה פסול, ואצלנו ביהדות אדרבא מותר אפ' לשאת כמה [לולא חרם דרבינו גרשום] ואף כהן גדול מתקינים לו אשה שניה ביוה"כ. מותר לאכול כמה שרוצים בשבת ואדרבא למצוה הדבר תחשב. מותר לקחת דבר חומרי לברך עליו, ובשעה שמברכים מתקנים את מה שנמצא במאכל ועי"כ הדבר החומרי הופך למזון רוחני.
לכן בחרה ההשגחה העליונה כחלק מתיקון לנשמה להתגלגל במאכלים מסויימים על מנת שע"י ברכה וכוונה ראויה תתקן אותה נשמה. ולכן אנו גם אומרים בברכה אחרונה . בורא נפשות רבות וחסרונן – כלו' התיקון שלהם, על כל מה שבראת – כלו' על כל מיני מאכלים, ברוך חי העולמים.
לכן הותר גם לאדם לאכול בשר. שכן מי התיר לאדם לשחוט בעל חיים. ואדרבא התורה דוגלת בצער בעלי חיים, והלכות רבות נאמרו בענין זה. והנה כאן בשחיטה התורה כביכול מקילה ראש חלילה?!
אלא הביאור כמו שכתבו חכמי הח"ן שנשמות מגולגלות נמצאות בבעלי החיים המותרים לשחיטה וע"י שחיטה וברכה מתקנת אותה נשמה. אכילת הבשר עם ברכה גם עושה תיקון וכן כיוצא בזה. לכן אמרו חז"ל שעם הארץ אסור לאכול בשר, שכן לא עושה אלו התיקונים!
ונמצא שהמזון שאנו אוכלים הוא תיקון והפיכת חומר לרוח. וזה כאמור שאמר הפס' כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם.
[heading style="1"]דגנך ותירשך ויצהרך.[/heading]
ואם במזון רוחני עסקינן. הרי שפרשתנו גם מונה סוגי מזון רוחני בברכות שמבטיח ה' יתברך לאלו הדבקים בתורתו ובמצוותיו.
"ואהבך וברכך והרבך וברך פי בטנך ופרי אדמתך, דגנך , ותירושך, ויצהרך, שגר אלפיך ועשתרות צאנך על האדמה אשר נשבע לאבותיך לתת לך". [ז', י"ב- י"ג].
ובספר מאיר דרך כתב, הנה בין הברכות והנזכרות בפסוקים אלו נמנים דגנך ותירושך ויצהרך, ואילו בברכות שבירך יצחק אבינו את יעקב נאמר [בראשית כ"ז, כ"ח], "ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש". ויש לעיין מדוע בברכת יצחק נאמר ד' דברים. א. טל השמים. ב'. שמני הארץ. ג'. דגן. ד'. תירוש. ואילו בברכה האמורה בפרשתנו מוזכרות רק ג' מתוכם, דהיינו א'. דגן. ב'. תירוש. ג' יצהר [אשר לכאו' מקביל לשמני הארץ] עוד יש לעיין מדוע בברכות יצחק קודמת ברכת השמן לברכות של דגן ותירוש, ואילו בפרשתנו קודמות הברכות של דגן ותירוש לברכת היצהר?!
והנה דרשו חז"ל [בר"ר סו, ג'] מטל השמים – זו מקרא. ומשמני הארץ – זו משנה. דגן – זו תלמוד. תירוש – זה אגדה. וכידוע שכולם ניתנו למשה מסיני וכמו שאמרו בברכת ה'. אמר רבי שמעון בן לקיש מאי דכתיב "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם". לוחות – אלו עשרת הדברות. תורה – זה מקרא. והמצוה – זו משנה. אשר כתבתי – אלו נביאים וכתובים. להורותם – גמרא. מלמד שכולם נתנו למשה מסיני.
אמנם למרות שנמסרו מסיני מקרא, משנה, הלכה, ואגדה, מ"מ הרי במהלך הדורות נתחדשו חידושי תורה, וכמו שביאר הרמב"ם בהקדמה לפיהמ"ש, "ואין זמן שלא היה בו התבוננות וחדוש הענינים. והיו חכמי כל דור משימים דברי הקודמין עיקר, והיו למדין מהם ומחדשים ענינים, וכן מפורש שם בעוד מקומות בהקדמה, והדברים פשוטים.
ומעתה נראה לומר כי הברכות שיצחק אבינו בירך היו רק אודות חלקי התורה שניתנו בשלמותם ישירות מסיני, וזהו: מטל השמים – זו מקרא. ומשמני הארץ – זו משנה. דגן – זו תלמוד. תירוש – זה אגדה. אולם בפרשתנו הדגש הוא: דגנך – הדגן שלך, והיינו החידושים שלנו בתלמוד. תירושך – התירוש שלך, והיינו החידושים שלנו באגדה. ויצהרך – היצהר שלך, והיינו ההוספות שלנו למשניות.
ועתה הדבר ברור מאוד. כי כל ההוספות שלנו שייכות רק לתורה שבעל פה, אולם בתורה שבכתב – מקרא – אין לנו שום רשות להוסיף כלל, ועל כן לא מוזכר בפרשתנו טל השמים הרומז למקרא, כי פרשתנו מדברת רק על החידושים שלנו, ובמקרא לא שייך שנחדש דבר.
שבת שלום!
נכתב ע"י הרה"ג אלדד סבג
ראש כולל אחה"צ "מאור שמחה"
