[heading style="1"]לא כדאי להתחיל עם היצר[/heading]
אחת העבירות אשר לבו של אדם מחמדתן היא גילוי עריות. וכבר בזמן חז"ל בעת ששחטו ליצר הרע של עבודה זרה ניסו להשמיד אף את יצר הרע של עריות, אולם כשביקשו ביצה לחולה לא מצאו משום שאף בעלי החיים לא נזקקו זה לזה. הבינו חכמים שא"א בלא זה, ולכן רק סימאוהו בעיניו ובזה הפחיתו את היצר הנ"ל מקרבה משפחתית. "מעולם לא עבדו ישראל ע"ז אלא בגלל שרצו להתיר להם עריות". ואף בשעה שהעם בכה למשפחותיו אמרו חז"ל שלא בכו אלא על עסקי עריות.
בפרשה הקודמת מצינו שעומד כהן משוח מלחמה ומכריז בקול: "מי האיש אשר בנה בית חדש וכו' מי אשר ארס אשה וכו' ובכך פותח פתח לרבים לצאת מן הקרב ולחפות על אלה שיוצאים מעבירות שבידם שמא יגרום החטא. ולפי תיאור הכתובים נראה כי רק אנשים מורמים מעם היו יוצאים לקרב, כאלה שלא שחו בין תפילין של יד לתפילין של ראש, על אחת כמה וכמה שלא עברו על עבירות חמורות יותר, וכל זה בשם העובדה שהם עלולים להיתפס בקלקלתם, שכן השטן מקטרג בשעת סכנה, ואף יעקב חשש למרות הבטחת ה' שיהיה בעזרו, שמא יגרום החטא, ואם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר. ועל שלושה דברים נשים מתות בשעת לידתן וכו' והיינו משום באותה שעה השטן מקטרג.
ולפי כל האמור מתחזקת השאלה על תחילת פרשתנו המתארת "כי תצא למלחמה על אויבך וכו' וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה וכו' הרי מדובר בלוחמים מהשורה הראשונה ולא רק בלוחמים עם מיומנויות לחימה גבוהות אלא לוחמים אף ביצרם, וא"כ מדוע החשש הגדול מפני יפת תואר ועוד גויה ועוד אשת איש, היעלה על אדם שזה מה שמעסיק אותם בעת מלחמה?
אלא לימדונו חז"ל אשר היו בקיאים בנפש האדם כי לכל עבירה יכול האדם להתגבר עליה בנקל אם ירצה ואף אם ירגיל עצמו לכך, אולם ישנה עבירה אחת [אחר שהושמד יצה"ר של ע"ז] שלא תלויה כ"כ בסברתו של האדם ואדרבא ככל שגדל יותר – יצרו גודל יחד אתו ותמיד הוא היצר – מעל. אין אפוטרופוס לעריות! המתבונן באמרה זו ומעיין בה, עיניו לנוכח יביטו כי גדול כח יצר העריות עד כדי כך שאין לאדם שליטה עליו כלל, העצה היחידה להינצל ממנו היא פשוט לא להגיע למצב שבו יצטרך להתמודד מולו פנים מול פנים. ולכן אמרו חז"ל איכא דרכא אחרינא, כלו' היכן שיש דרך ארוכה יותר שעוקפת מכשולי יצר עריות עדיף ללכת בדרך זו כדי לא להיכשל. ובסוף מסכת קידושין מביאה הגמ' מעשים שונים על תנאים שהתגרו בשטן בעבירה זו וכמעט ונכשלו לולא תורתן שעמדה להם.
בירושלמי מובא כי היה זקן אחד אשר היה גורס על תאמין בעצמך עד יום זקנותך. למרות שהגרסא האמיתית עד יום מותך. וטענתו היתה כי הוא כבר זקן ויצר הרע לא שולט בו, ולכן שינה את הגרסא. אולם מן שמיא שלחו לו מלאך בדמות אשה אשר לא נראתה כמוה מימות נעמה אחות תובל קין, והחל לדבר עמה שלא לפי כבודו. עד דמן השמים פתחו את עיניו והראו לו כי עד יום מותו של האדם יצר זה אורב לו.
מספרים על ר' חיים זוננפלד רבה של ירושלים שבערוב ימיו כשהיה כבר בגיל מבוגר קרוב לשמונים הלך בליווי משמשו לבקר אשה אלמנה בת שבעים. הרב ביקש מהשמש להמתין בחוץ ונכנס לשוחח עם האלמנה והשאיר את הדלת פתוחה על מנת שלא יהיה ייחוד. לפתע נשבה רוח חזקה וסגרה את הדלת. הרב מיד קפץ על הדלת ופתחה. לאחר שהרב יצא לחוץ פנה אליו משמשו: יאמר לי הרב, מה כל החרדה הגדולה הזו לסגירת הדלת, הלא הרב בגיל שמונים והיא בגיל שבעים… ענה לו הרב: כשיצר הרע רוצה אז הוא ידמיין לי שאני בגיל עשרים והיא בגיל תשעה עשרה…
יכול להיות צדיק גדול שמדקדק על מצוה קלה כבחמורה ואיננו שח בין פרקי קריאת שמע ואף כוון דעתו בשמונה עשרה כראוי, אולם בשעה שנתקל מול עיניו באשת יפת תואר, את אביו לא הכיר ואת אמו לא ידע, כסוס שוטף ביום מלחמה הולך שולל על מראה לבו ועיניו.
[heading style="1"]לפעמים סובארו טובה ממרצדס[/heading]
וסמיכות הפרשיות מלמדת אותנו לדעת חז"ל, כי מי שלא כבש את יצרו ונכנס לניסיון שממנו כאמור קשה לפרוש, ובפרט שהתורה התירתו, סופו לשונאה, ואף סופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, ולכן נסמכו כאמור שלושת הפרשיות הללו.
אותו בן סורר אשר איננו שומע בקול אביו ובקול אמו ויסרו אותו ולא ישמע אליהם זולל וסובא, אוכל תרמיטר בשר ושותה חצי לוג יין וגונב משל אביו ואוכל. סופו ללסטם את הבריות כאשר לא מוצא לימודו אשר רגיל בו. אמרה תורה למרות שעתה הוא צדיק ולא רשע, נידון הוא על שם סופו ולכן מוטב ימות צדיק ולא רשע.
וכבר תמהו המפרשים תמיהה מפורסמת הרי בישמעאל שהיה אמור למות בצמא עשה הקב"ה נס והראה באר לאמו אשר החייתו. באותה שעה אמרו מלאכי השרת ריבונו של עולם מי שעתיד להמית את בניך בצמא אתה עושה לו נס. אמר להם הקב"ה באשר הוא שם, וכיון שאדם נידון על שם מעשיו שבאותה שעה והוא הרי לא המית את בניי בצמא לכן נעשה לו נס.
נמצאנו למדים שדנין אדם על שם מעשיו שבאותה עת ולא על שם סופו, וא"כ מה נשתנה בן סורר ומורה שנידון על שם סופו.
ושמעתי ביאור נפלא. הנה מבואר בפוסקים כי כאשר אדם חולה במחלה אנושה והגיע לכלל גסיסה, וקרוביו שואלים את הרופא כמה זמן נשאר לו לחיות. הרופא משיב: לפי מצבו עתה בשלב גסיסה זה, שבוע עד שבועיים! אם יבוא אדם ויהרוג אותו הוא יתחייב מיתה כרוצח. המעצים עיניו של גוסס נחשב רוצח משום שדבר זה מקרב מיתתו. מאידך למדו כי אדם שנפגע בגופו עד כדי שהוגדר כטריפה וידוע לחז"ל כי לא יחיה יותר משנים עשר חודש, גם אם מתהלך ורץ כבריא, אם יבוא אדם ויהרוג אותו, יהיה פטור מרצח משום שגבר קטילא קטל, אדם הרוג הרג.
ונשאלת השאלה מה ההבדל הרי זה שיש לו סה"כ שבועיים מי שמעצים עיניו נחשב כרוצה וזה חי שנים עשר חודש ולא נחשב הורגו כרוצח.
ושמעתי אדם שנסע במונית עם אדם מפשוטי העם אשר לא נמנה על חובשי בית המדרש ושאל אותו שאלה זו. השיב אלו אותו נהג, ראה ידידי אינני מבין בפסיקת הלכות אבל אני מבין היטב מכוניות שכן אני מוסכניק. יכול לנסוע רכב פשוט מדגם סובארו בעליות של ירושלים והכל עובד לאט, כלו' המנוע עובד לאט, הקרבוראטור עובד לאט, המצבר עובד לאט וכו', ולכן הרכב גם עולה לאט. מאידך יתכן כי רכב מדגם מרצדס עולה במהירות מרבית בעליות של ירושלים, ומצבו של המרצדס גרוע לאין ערוך מזה של הסובארו, הא כיצד?
אלא ביאורן של דברים המשיך המוסכניק, כי רכב הסובארו הכל עובד לאט, אולם אם יתקנו וישפצו את המנוע ואת המצבר וכו' הוא יכול לחזור לחיים חדשים ולנסוע כמו חדש לאורך ימים. אולם המרצדס נחתך לא כבל ראשי שמוביל בין הרדיאטור לבין המנוע, וכל זמן שהרכב עדיין לא התחמם הוא נוסע במהירות אבל בה באותה שעה שהרכב יתחמם ישבוק חיים. כך גם בגוסס אם יקבל טיפול הולם ונכון יתכן כי לפתע פתאום יחזור לחיים חדשים וכבר היו דברים מעולם אבל זה הטריפה חסר חלק בגופו וגם כשמתהלך כבריא כשיגיע הקץ ישבוק חיים. אה מוסכניק!
וכנראה שסברה זו נכונה ולכן ניתן גם להשתמש בה לענין בן סורר ומורה. חז"ל ירדו לסוף דעתו שאם הוא זולל וסובא ואיננו שומע בקול אביו וכו' תכונות שליליות אלו מראים בעליל כי מדרך זו אין דרך חזרה ולכן ודאי שסופו ללסטם את הבריות וא"כ עדיף שימות זכאי ואל ימות חייב. אבל אצל ישמעאל יתכן וישוב בתשובה ומצבו ישתפר וכמו שקרה באמת שבסוף ימיו עשה תשובה.
[heading style="1"]אהבה של דוד.[/heading]
אנו נמצאים בימי הרחמים והסליחות וכבר אמרו רבותינו כי חודש אלול הוא רמז הפסוק אני לדודי ודודי לי. וישנו דבר מעניין אשר רבים אינם שמים את לבם. הנה שיר השירים אשר כבר אמרו רבותינו שאם כל השירים בעולם קודש, שיר השירים קודש קדשים! ובשיר זה מתוארים פרקי אהבה בין רעיה לאהובה והוא נמשל כמובן לאהבת הקב"ה לכנסת ישראל. אולם מצד אחד בעוד האשה בשיר מוגדרת כרעיה ואשה לבעלה, הרי שהבעל מוגדר כדוד ולא מוגדר כבעל, הלא דבר הוא?
ושמעתי ביאור לזה, כי כאשר אדם נולד מיד בלידתו הוא מקבל את קרוביו, דוד הינו דוד אם ירצה הולד החדש ואם לא ירצה לעולם ישאר דודו עד מאה ועשרים שנה או עד זיבולתא בתרייתא. אין אדם צריך לטרוח כדי להשיג את דודיו וגם לא לעבוד קשה, גם אין שואלים אותו, דוד יהיה דוד וישאר דוד תמיד. מאידך הרוצה להשיג אשה צריך לטרוח בעבורה ולרכוש ולכבוש את לבבה, ולאחר מכן עושים אירוסין וחופה ואין אדם טורח בסעודה ומפסידה, ואחרי טרחות וחיפוש מחיפוש את האבידה שאבדה לו מימות בראשית, הוא לוקחה לו אשה.
אולם מאידך הקשר הקיים בין בעל לאשה אינו בהכרח קשר נצחי שכן קיימת אפשרות פירוד וזהו גט כריתות שאדם רשאי ליתן לאשתו. וא"כ כאשר מפרידים את החבילה לא נשאר מאומה מן הקשר הקודם שהיה והקשר ביניהם הופסק כליל לכל דבר וענין. אך אין לחלוק כי כאשר מחליטים זוג להנשא ואהבתם גדלה, ודאי שאין חולק שאהבת בעל לאשה היא האהבה הגדולה ביותר, כי עזה כמות אהבה וכו'.
ולכן הקב"ה בשיר השירים הוא ממשיל את כנסת ישראל כאהבת אשה שאין אהבה גדולה ממנה עד כדי מסירות נפש, מאידך הוא עצמו – הקב"ה, רואה עצמו כדוד כלפי ישראל, לומר לנו שהקשר הוא קשר אמיץ בל ינתק. ולכן לא קיימת אפשרות של גט כריתות אלא זהו בבחינת דוד למרות שהאהבה היא של בעל ואשה.
ועל אותו משקל ראיתי ביאור, כי בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע כפה עליהם הקב"ה הר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב, ואם לא – שם תהא קבורתכם! ושואלים מדוע היה צריך כפייה דתית הרי סה"כ אמרו נעשה ונשמע.
אלא יש מבארים כי כאשר אונס אדם אשה בתולה, חייבה אותו התורה "לו תהיה לאשה, לא יוכל שלחה כל ימי חייו". הדבר נעשה כמובן רק מרצונה של האשה, אבל את האיש לא שואלים אלא הוא שותה בעציצו, אף אם היא בעלת מום! וכיון שבעבר פרנסת האשה היתה תלויה בעבודת הגבר, ממילא אשה שלא היה לה בעל, אפשר היה פעמים להגדירה כמוכת גורל אשר נגזר כי יימוט פת לחמה והיא עלולה למות ברעב.
לכן כאשר אדם אנס אשה הרי פגם אותה שכבר אינה בתולה, ורבים ששמעו על המקרה לא ירצו לשאת אותה, ממילא פרנסתה בסיכון גבוה. לכן מחייבת התורה במדה והאשה רוצה, להתחתן עם האנוסה ולא יכול לגרשה לעולם.
אמר הקב"ה עם ישראל בשעה זו אומרים נעשה ונשמע אולם אפשר שבאחרית הימים יפרקו עול מלכות שמיים מעל צווארם ויש חשש שאכלה בהם חמתי ואפיצם על פני כל הארץ ואחליפם באומה אחרת. וכיון שה' באהבתו אותנו ובחר בנו בזכות אבות, ודאי אינו חפץ שדבר זה יקרה. לפיכך כפה עליהם הר כגיגית ואנס אותם לקבל את התורה. עכשיו שיש לקב"ה כביכול דין של "אונס" ממילא תקף גם הדין שלו תהיה לאשה לא יוכל שלחה כל חייו, והיינו שלעולם לא יוכל הקב"ה לשלחנו מעל פניו ותמיד נהיה בגדר של רעיה לגביו.
[heading style="1"]מודל כבשת הרש[/heading]
ואחד הדברים שיש להתחזק בהם בימים אלו הם מצוות שבין אדם לחברו אשר כידוע על הכל מכפר יוה"כ מלבד מצות בין אדם לחברו עד שירצה את חברו. והנה אמרו חז"ל שנפרעים מן האדם מדעתו ושלא מדעתו. והדבר ודאי צריך הסבר, הרי מדעתו ברור מדוע נפרעים ממנו הרי עשה מעשה וצריך ליתן את הדין אשר עשה מתוך דעה צלולה. אולם מאי שלא מדעתו? כלו' כאילו אדם בכלל לא יודע מה עשה ונפרעין ממנו!?
אלא הביאור בדבר כי יש משמעות מאד עמוקה למילים והחלטות שאדם מחליט כאן בעולם, משום שעל פי החלטות אלו פוסקים כך גם דין בשמיים. ולכן אדם שילמד זכות על חברו כך יפסקו לו עצמו במקרה דומה!
הנה הגמ' מספרת שרב אדא בר אהבה הלך בדרך ופגש את אליהו הנביא, שאל אותו רב אדא מה עושה כעת הקב"ה? ענה לו אליהו: הקב"ה אומר כעת דברי תורה משמם של כל התנאים אולם משמו של רבי מאיר לא אומר. שאל אותו רב אדא מדוע? השיב אליהו משום שלומד תורה מאחר! [הרי הוא אלישע בין אבויה שיצא לתרבות רעה, רבו של ר"מ], אמר לו רב אדא, משל ר"מ לאדם שמצא רימון תוכו אכל קליפתו זרק!, ואף ר"מ מצא רימון [המשיל את אלישע בן אבויה לרימון, כדי לומר שאף ריקנין שבך מלאין מצוות כרימון] תוכו אכל והיינו תורתו למד, אבל הקליפות מכל הדברים החיצונים שלמד, זרק!. אמר לו אליהו: עכשיו אמר הקב"ה דברי תורה אף בשמו של ר"מ. כלו' אחרי דברי הסנגוריה שלך אמר דברי תורה אף בשמו של ר"מ.
וכן יעלה על הדעת שהקב"ה לא ידע את המשל של הרימון עד שהיה צריך רב אדא לבוא וללמד זאת!? אלא ודאי שהקב"ה ידע אלא רצה לראות כיצד ההסתכלות של התלמידי חכמים כאן בארץ, האם גם הם רואים את לימודו של ר"מ מאלישע בן אבויה בגדר של תוכו אכל קליפתו זרק? ולכן כאשר בא רב אדא ולימד זכות הרי שבאותה שעה אמירתו עשתה רושם בשמים למעלה וממילא פסקו וקיבלו דברי סנגוריה אלה מחמתו ונאמרו דברים גם בשמו של ר"מ בישיבה של מעלה.
דוגמא נוספת לזה מצינו על נחוניא חופר שיחין, שהיה חופר בורות לעוברי דרכים כדי שיהא להם מים לשתות בדרך. ופעם אחת נפלה בתו של נחוניא לבור, ובאו ואמרו לר' חנינא בין דוסא, ואמר להם שעה ראשונה שלום ושניה שלום ושלישית שכבר יצאה לחופשי. שאלו אותה מי העלה אותך, והיא השיבה זקן עם רחלים נזדמן לי, שכנראה היה אברהם עם אילו של יצחק, ומפני שאביה עשה חסד ואברהם היה עמוד החסד לפיכך נשלח לסייע לה. וכשאמרו לר' חנינא מנין ידע שלא יאונה לה כל רע, השיב דבר שנצטער בו אותו צדיק לא יכשל בו זרעו!
אולם לימים בנו של נחוניא מת בצמא! ומדוע גם שם לא אמרו דבר שנצטער בו אותו צדיק וכו'? אלא הביאור בזה שכל זמן שהיה חי ר' חנינא כשהוא אמר את המילים דבר שנצטער בו אותו צדיק לא יכשל בו זרעו הרי שמהשמים פסקו על פי דברי סנגוריה אלו וממילא גזרו על הבת חיים. אבל אחר שנפטר ר' חנינא ובנו של נחוניא מת בצמא הדבר היה משום שלא היה מי שילמד עליו זכות ויחיל באמירתו דברי סנגוריה כאלה כדי שמן השמיים יפסקו לפיהם.
כמו כן מצינו בשבת [דף קכ"ז:] מעשה באדם מהגליל שהלך לעבוד אצל אדם בדרום, וסיכם איתו סכום על משך עבודתו, ולבסוף אחר ג' שנים שרצה לקבל שכרו, טען בעה"ב שאין בידו מאומה לא הכסף שחסך עבור עבודתו, ולא קרקעות ולא בקר וצאן ולא פירות וירקות ואף לא כרים וכסתות. ולאחר הרגל עלה אליו לגליל וערך לו סעודה גדולה ואף נתן לו כספו ומענקים. ושאל אותו במה חשד אותו. ובכל דבר ודבר אמר לימוד זכות שחשב עליו עד שיתברר שכך באמת היה.
והגמ' לא חושפת מי היה האדם מהצפון ומי מהדרום אולם בשאילתות מובא שהאיש מהגליל היה רבי עקיבא והאיש מהדרום היה ר"א בן הורקנוס. והטעם שהגמ' לא גילתה, משום שצריך כל אדם לעשות כמעשה האיש מהצפון וללמד זכות על כל אדם. ואם הגמ' היתה כותבת במה מדובר, כל אחד היה אומר, נו טוב, ר"ע ודאי שיתנהג כך, נו טוב, ר"א בן הורקנוס ודאי שלא יגזול אותו וכדו'. ולכן הגמ' סיפרה זאת כמעשה בעלמא כדי ללמדנו שכל אחד צריך לנהוג כך גם אם אינו ר"ע ור"א. אגב, יש אומרים שזה היה ר"ע לפני שהיה "רבי" אלא עקיבא ובגלל מעשה זה רחל רצתה להינשא לו, שכן ראתה עד היכן הוא מגיע במידות טובות.
דוגמא נוספת מצינו ברבי אבהו שדרש ששה חודשים בגנותו של אחאב שהיה מלך אשר אין לו חלק לעולם הבא ועליו נאמר שעשה הרע בעיני ה' יותר מכל המלכים שהיו לפניו ואחריו. עמד רבי אבהו ודרש עליו ששה חודשים על העבירות והמעללים שעשה. אחר ששה חודשים הגיע אליו אחאב בחלום ואמר לו: מה לי ולך? מדוע אתה מצער אותי כ"כ מה עשיתי לך? הפער בינינו הוא קרוב לאלף שנה, כל דבר רע שדרשת נגדי מענישים אותי בשמיים יותר. ובלבד זאת נראה כי אתה יודע לדרוש רק את תחילת הפסוק, אבל את סופו שכחת. הרי כתוב בסיפא אשר הסיטתו איזבל אשתו. ונמצא כי אכן עברתי על כל אותן עבירות ופשעים אבל זאת היתה בעכרי והיא אשתי אשר הסיטה אותי לכל אותן דברים!
עמד רבי אבהו ודרש עוד ששה חודשים על המעללים והעבירות שעשה אחאב בגלל מה שהסיטה אותו איזבל, ובזה גם סנגר עליו והורידו ממנו מקצת חומרת העונשים.
הרי לנו שעל פי אמירתו של האדם כאן בעולם הזה, מחליטים בבית דין של מעלה, ואחר אלף שנה עדיין חשוב מה שאומרים כאן בעולם כדי לפסוק שם, ואם מלמדים כאן זכות הרי שאף למעלה מקבלים זאת.
לכן אמרו חז"ל נפרעים מן האדם מדעתו ושלא מדעתו. והיינו שמביאים מקרה לאדם בין שני חברים ושואלים אותו לדעתו, והוא משיב. הרי שאם לא מלמד זכות ופוסק מיד לפי ראייתו בצורה שלילית מקרה מסויים, הרי שלעתיד יקבל עונש בדיוק כמו שקבע לעצמו, וכשישאל מדוע פוסקים לי כך הדין? יראו לו מקרה אחר דומה שבו הוא בעצמו חרץ את הדין בצורה זו, והרי שמכאן הכרעת דינו. וכמו שמצינו בכבשת הרש אצל דוד המלך שמיד חרץ את דינו על מעשה עצמו.
וזהו נפרעין מן האדם שלא מדעתו כלו' הוא לא שם לב כיצד מכריע במקרים מסויימים שלבסוף יפרעו ממנו לפי אותו פסק. לכן הפיקח ילמד תמיד זכות בכל מקרה וממילא כאשר יפרעו ממנו יהיה הדבר כמו שהוא פסק והכל יהיה על צד הזכות ולא החובה חלילה!
שבת שלום!
נכתב ע"י הרה"ג אלדד סבג
ראש כולל אחה"צ "מאור שמחה"
